שמי אריה קלטמן, אם תרצו להכיר אותי ומה שהביא את המהות של מה שאני עושה להיכן שהיא היום, אתם מוזמנים לקרוא עד הסוף. אתחיל במספר פרטים שאינם סיפור חיי אלא יותר כותרות פורמאליות אודותי:

מורה אישי, מטפל, מאמן, מנחה קבוצות, מרצה בתחומי יחסים במשפחה והתפתחות לצמיחה אישית ולאיזון גוף-נפש ומלמד איך ליצור תיקשורת וקירבה בין הורים וילדים, מבוגרים ומתבגרים.

בעשורים האחרונים עוסק בעצמי בלמידה ובהתפתחות אישית, בוגר לימודי פסיכותרפיה הוליסטית בשיטת לוסקי, טרילותרפיה, NLP, טכניקות נשימה, אסטרולוגיה, נומרולוגיה, שיקום אנרגטי ויוגה צחוק.

יועץ בתחום תרבות ארגונית על בסיס ערכים ושבע דרגות מודעות, מוסמך מטעם מכון לערכים של ריצ'רד בארט בארצות הברית – Berrett Values center. CTT-Certified Cultural Transformation Tools Consultant By Berrett Values center

מעבר לכל אלה, גם החזקתי במשרות ניהוליות רבות, הוסמכתי למדעים בהנדסת תעשייה וניהול, ואני בעל תואר B.Sc מהטכניון ותואר שני במנהל עסקים למנהלים MBA Executive מאוניברסיטת תל אביב.

השינוי של חיי

אני נשוי לרחל, אבא לארבע בנות, בן לקלרה שתחיה ולאברהם ז"ל, אח לשרה ולקינוח, סבא לשבעה נכדים וחם לשלושה חתנים. והכי חשוב, במהלך חיי הספקתי לעשות את רוב הטעויות שאותן אני עוזר להורים אחרים לתקן.

בגיל 44, מצאתי את עצמי עייף מהחיים.
לא מאושר.

נשוי ואב לבנות מתבגרות, בית, תפקיד בכיר בקיבוץ. נסיעות לחו"ל, מעמד, על פניו "נוסחת האושר" האולטימטיבית, אך בפועל רק כיסוי. הייתי אמור להיות ממש מאושר והייתי כבוי. החיים הפכו לעול. חשתי ריק. חדוות העשייה, התשוקה הפנימית, המוטיבציה להמשיך ולהתקדם – כל אלו נעלמו כלא היו.

ידעתי שאם לא אעשה שינוי דרמטי בחיי – אמות. זו לא הייתה מחשבה ולא אמונה. זו הייתה ידיעה פנימית ברורה שהובילה אותי. אז, כמו היום, הייתי מוקף בשבע נשים. אישה, אמא, אחות וארבע בנות. בבת אחת הכתה בי התובנה שכל חיי, עד לנקודת הזמן הזאת, שלטה בי המהות הגברית. אותה מהות שעליה אחראית האונה.

השמאלית במוח שלנו ואשר שייכת לתפקודים הזכריים של עשייה, החלטיות, משימתיות, שליטה, תפישה דיכוטומית של שחור-לבן, נכון-לא נכון, ותנועה קווית של התחלה וסוף.

לפתע, הבנתי שאני רוצה לבטא איכויות אחרות כמו הקשבה, הכלה, אינטליגנציה רגשית, יצירתיות, אהבה ותנועה עגולה, איכויות שמקורן באונה הימנית של המוח. זה מה שהשתקף לי משבע הנשים שבחיי ומאינספור מאבקים שניהלתי איתן ועם הסובבים אותי. הקושי הרגשי וההבנות החדשות גרמו לי להתחיל לצעוד בנתיב לא מוכר.

איך עושים את זה? היכן מתחילים?

יצאתי למסע חיי. מבלי לדעת לאן תוביל אותי הדרך. מסע של שנים ארוכות שכלל סימני שאלה, גילויים, ניסוי וטעייה, שמחות ואכזבות, למידה, התבוננות פנימה, כואבת לעיתים, מטלטלת לעיתים, מעצימה לעיתים. מסע…

למדתי שמסעי אינו מסתיים בנקודת זמן כזו או אחרת, שעליתי על מסלול קסום בו דרכים חדשות נפתחות בפניי כל העת. ואם לא דרכים אז שבילים מעניינים שמזמינים אותי להעמיק, להוסיף לשאול, לעיתים לחצות עוד ימה בדרך, לבחור.

המסע הביא עמו שינוי של ממש בחיי. מערכות היחסים שלי עם הנשים בחיי השתנו. יצרתי עם כל אחת מהן תקשורת מסוג חדש, על בסיס קירבה, פתיחות ושיתוף. ימיי מלאים בעשייה ובלימוד, מתוך תשוקה, בחירה והכרה בדרך אותה אני מבקש להעביר הלאה.

היום, אני עוזר להורים אחרים לחולל את השינוי המבורך הזה וליצור תקשורת וקירבה עם ילדיהם. במשך השנים שחלפו, עבדתי עם יחידים, קבוצות, וצוותים וארגונים על יצירת קשרים טובים יותר. זו עיקר עשייתי – לחבר אנשים אל עצמם ולחבר בין אנשים.

בחרתי להתמקד בתחום המשפחה וללמד הורים איך ליצור תקשורת, קירבה ופתיחות עם ילדיהם. אני עובד עם הורים על הזוגיות ההורית שלהם כתנאי לקירבה במשפחה, וכן עוזר לצעירים ולמבוגרים כאחד לצאת למסע הפנימי שלהם.

זהו, על קצה המזלג, סיפורי. אם אתם רוצים לשמוע את הסיפור המלא, אתם מוזמנים לחזור עמי כמה שנים טובות אחורה ולהתחקות אחר קשרים ואירועים משמעותיים, שעיצבו את אישיותי ואת דמותי, אז וכיום.

אתה צריך להיות רופא, עורך דין או מהנדס

נולדתי בקרית ים, שנחה על שפת הים בין חיפה לעכו. לקבוצת הצריפים ששימשו אותנו למגורים והיו חמים בקיץ וקרים בחורף, קראו 'מעברה'. השירותים היו פחונים שמוקמו בין הצריפים וסגרו על בורות הסיד שבתוכם. מרבית ההורים עבדו קשה והתפרנסו מעבודה פיזית מאומצת.

אמא שלי, שכל חייה דאגה לאחותי ולי מסביב השעון, תמיד חזרה ואמרה לי את אותן המילים: "אתה צריך להיות רופא, עורך דין או מהנדס. תתקדם, אל תהיה כמונו. לנו החיים לא אפשרו השכלה, אבל אתה צריך מקצוע. אתה צריך להתחתן, להצליח ולהסתדר. אתה צריך… אתה חייב…"

הרבה שאפתנות והשגיות הוטמעו בי בעזרת מילים אלה. היום, אמא חוזרת ואומרת את אותן המילים לבנות שלי. היא גם עודדה אותי לגדל את ילדותיי לפי אמונותיה, וכך אכן עשיתי במשך שנים רבות מבלי שאפילו אהיה מודע לדבר.

במבט לאחור, אני יודע שאימא אכן עזרה לי להתפתח אבל גם מבין שבכל שנות ילדותי היה משתנה חסר במשוואה המשפחתית. כשהייתי מקבל ציונים טובים ומראה להורים, הם היו אומרים לי שאני יכול יותר. כשקיבלתי ציון 7, היו אומרים, "אתה יכול 8" ואם קיבלתי 8, היו אומרים, "אתה יכול 9".

כילד עשיתי כל מאמץ לעמוד בציפיות שלהם ותמיד הרגשתי שאני לא מספיק טוב. לימים, הפכה ההרגשה לתפישה "אני לא מספיק טוב". תפישה זו השפיעה על החלטותיי ועל התנהגותי, ליוותה אותי שנים רבות ויצרה אצלי שאיפה להצליח, בצד ביקורת עצמית, עייפות רבה, תסכול, כעס עצמי ועוד.

ההערכה של אמא הייתה תלויה במידת ההצלחה שלי ולכן המשכתי לרדוף אחרי התוצאות כדי להוכיח שאני שווה. יצרתי את הביטחון שלי דרך עיניהם של האחרים. מסיבה זו, תמיד הייתי חייב להצטיין. בכול תחום. כספורטאי, בתנועת הנוער, בתיכון כיושב-ראש מועצת התלמידים ובצבא כחניך בקורסים שונים.

קבלו מדריך מתנה

אני מסכים לקבל הודעות ועדכונים

בבית, אבא היה הדמות הרכה יותר. הוא אמנם לא דיבר הרבה, אבל תמיד היה נוכח. הוא היה האבא היחידי שליווה את קבוצת הכדורסל שבה שיחקתי לכל מקום ובגיל ההתבגרות, היה משחק איתי ועם החברים שלי פוקר על גפרורים.

אהבתה של אמא התבטאה בדרכים אחרות, במסירות אין קץ לאחותי ולי ובהשכמה עם שחר כדי שתספיק להביא לנו לחמנייה טרייה, שוקו או דייסה מהקיוסק שבשכונה, להכין לנו שקית אוכל ליום הלימודים ולסיים לבשל את ארוחת הצהריים שחיכתה לנו מדי יום כשחזרנו מבית הספר. את כל זה היה עליה להספיק לעשות לפני לכתה לעבודה בצרכנייה, שם עשתה הכול, מעבודה פיזית של סחיבת סחורה ועד עבודה מאחורי הקופה. כמו אבא, היא תמיד הייתה נוכחת אבל בשונה מאבא, עשתה זאת ללא חיבוק וללא הפגנת אהבה. מעולם לא שמעתי ממנה בילדותי את המשפט "אני אוהבת אותך".

אמא שייכת לדור שגדל בצל מלחמת העולם השנייה. היא התייתמה מאביה ואח בגיל צעיר ושרדה תקופה קשה שבה רעבה ללחם ונשקפה סכנה ממשית לחייה. הצורך בהישרדות הדחיק כל הבעת רגש, מעשה שנתפש כחולשה. אני מודה להוריי על כל שעשו למעננו ולצד זה, גם מביע את רגשותיי על הדברים שהיו חסרים לי כמו אהבה, קבלה והערכה.

בתיכון, למדתי במגמה ריאלית והשתתפתי בפעילויות של תנועות הנוער. במחנות הקיץ הצטיינתי בספורט ותמיד הייתי מוביל ומנהיג כחלק מהשאיפה התמידית שלי למצוינות. נהניתי מלא מעט שובבות. היה נפלא. בצבא, הכרתי את רחל שלימים תהיה אשתי, חברת גרעין שיועד לקיבוץ יפתח. כשהתחתנו, הקמנו בית ביפתח ושם אנחנו גרים עד היום. מייד אחרי הצבא התחלתי לימודי תואר ראשון בטכניון, בהנדסת תעשייה וניהול. נאמן למטרות שהציבו לי הוריי, כבר בכיתה ח' הרמתי מבטי למרומי הכרמל וידעתי שאלמד בטכניון – בית החרושת מספר אחת בארץ לייצור מהנדסים.

רק שנים מאוחר יותר, בעקבות אותה תפנית שהתרחשה בשנתי ה-44, הבנתי שבחרתי בתחום הלימודים הספציפי רק כדי למלא את הציפיות של ההורים ושל הסביבה. בתום הלימודים, המשכתי בריצה קדימה. עבדתי בתפקידים מגוונים רבים כולל ריכוז המשק, שמשמעו ניהול כלכלי של הקיבוץ ומנהל ייצוא במפעל, בהמשך יצאתי לשליחות בתאילנד עם המשפחה, הקמתי שם חברת שיווק עבור המפעל שבו עבדתי ושימשתי כמנכ"ל שלה. בנוסף, הובלתי תהליכי שינוי בקיבוץ ולמדתי לתואר שני MBA באוניברסיטת תל אביב רק כדי להוסיף עוד תעודות והסמכות לתיק הציפיות שלי מעצמי, על פי צו הירושה שקיבלתי מאמי.

מתנת יום הולדת בגיל 44

במהלך השנים הרגשתי שמשהו חסר. משהו לא שלם. במילים אחרות, לא הייתי מאושר. התחתנתי בגיל צעיר, בן 21 , ומאז לא חדלתי לרוץ – לימודים, ילדים, עבודה, משימות, שאיפות. ואז, יום אחד פשוט נחנקתי.

הרגשתי מחנק בזוגיות ובעבודה, חוויתי כישלון בקשר עם בתי הבכורה. הקשר עם בנותיי האחרות לא היה כן ופתוח, וגם יחסיי עם אמי ואחותי לא היו תקינים. בקיבוץ הייתי שקוע בלא מעט מאבקים עם חלק מהחברים ועם חברים לעבודה.

כך, בגיל 44, מצאתי את עצמי עייף מהחיים. וכל זאת, למרות שמילאתי את כל הציפיות של הוריי שהיו אמורות להפוך אותי לאדם מאושר.

למרות שעד לאותו זמן חוויתי הרבה תקופות ורגעים מרגשים בחיי, לפתע נחתה עליי הלבנה הכבדה: מבחוץ הכול נראה טוב אבל בפנים משהו חסר. אלא שלא ידעתי מהו אותו חוסר. ידעתי שלא טוב לי אבל לא ידעתי איך לצאת מהמחנק. הייתי כמו עכבר מסומם שרץ בתוך קופסה סגורה מקיר לקיר, ממשימה למשימה ובעיקר מתרוצץ בתוך המבוך שבראש שלי.
ואז, בוקר אחד התעוררתי. התעוררתי תרתי משמע.

ב-1993 נסענו כל המשפחה לשליחות עסקית בתאילנד, במהלכה הקמתי את חברת השיווק שהזכרתי קודם והקיבוץ היה שותף בה. בזמן שאני קרעתי את עצמי בעבודה, לאט, לאט הזדחל לתוכי משבר נפשי שלא הייתי מודע לו. אחרי אינספור בקרים של יקיצה מוקדמת עוד לפני שצלצל השעון המעורר ועשרות שנים של ריצה ועשייה שנועדו להוכיח לאחרים ולעצמי את ערכי, הגוף כאב לי ונפשי הייתה סחוטה. התמלאתי ייאוש מאותה ריצה אינסופית לקו מטרה שתמיד זז הלאה. לפתע, בשעת בוקר מוקדמת נפל האסימון ובעוצמה. הבנתי שמבחינה נפשית אני מת ושאם אמשיך כך, גם אמות פיזית.

זאת הייתה ידיעה ברורה ובהירה, לא מחשבה. זאת הייתה האמת. זה היה מבפנים, קרוב, ברור וחזק. ידעתי שזהו. קיבלתי את מתנת יום ההולדת ה-44 שלי.

נדרשו עוד שלוש שנים עד שהתחלתי את המסע לחלק השני של חיי. לפעמים, מצאתי את עצמי תוהה למה הייתי חייב לעשות כל דבר בחיי בדרך הארוכה ביותר? לימים, הבנתי שכך נסללה דרכי ובזכותה, הגעתי למקום שבו אני נמצא היום. זה היה הסולם שאפשר לי לצאת מהקופסה. בסוף אותה שנה, כשחזרנו מתאילנד, התחלתי לחפש תשובות אצל אסטרולוגים, אנשי קבלה וכיוצא באלה, אבל לא נראה היה שזה עזר לי.

רק בחלוף שלוש שנים נוספות מצאתי סדנת מודעות אישית ושם דברים התחילו להתבהר. עבורי. התחלתי להודות בסיפורים שהמצאתי לעצמי, בפחדים, בקושי לבטא רגשות ובפחד מכישלון, והחלטתי להפסיק לרצות אחרים ולשאוף לעמוד בציפיות החברתיות כדי לקבל אישור לכך שאני מוצלח. לפתע התבררה לי מערכת היחסים שלי עם הוריי והבנתי איך התעצבה דמותי על פי החיים שלהם והסביבה שבה גדלתי, לטוב ולרע.

להתחיל מהתחלה

לראשונה בחיי, הסכמתי להיות מי שאני. הבנתי איך לדבר עם עצמי. הלכתי נגד ההיגיון והתחלתי מאפס.
זה לא היה פשוט בכלל. במהלך השנים הראשונות שקעתי בלימוד אינטנסיבי על עצמי ובמסע פנימה. תוך כדי התהליך, המשכתי לנהל חיי משפחה ועבודה כרגיל, והאגו עדיין נאבק להחזיק במוכר לו. ניהלתי מפעל והובלתי תהליכי שינוי בקיבוץ, אבל העכבר כבר מצא את דרכו החוצה מהקופסה.

בד בבד, התחלתי לעבוד על עצמי ובעיקר על מערכות היחסים עם סביבתי. החלטתי שאני לא מוותר על אמא שלי ולא מסתפק עוד בשיחות הסרק הקצרות שבהן היא יורדת לחיי ואני צריך להתאפק עד שאני מתפוצץ. הבנתי שאני לא רוצה לשלם את המחיר של ילדותה האבודה ורציתי לשנות את הנחות היסוד של הקשר שלנו. הבנתי שעד שלא אשכין שלום בקשר שלי עם הוריי, לא יהיה לי שלום עם עצמי ועם האנשים הקרובים לי.

בשנים שלאחר מכן, ניהלתי עם אמא שיחה חשובה. "אני אוהב אותך אבל מעולם לא חתמתי על הסכם שקובע שאעשה כל מה שאת מבקשת או שאעמוד בציפיות שלך. עכשיו, אני עושה את הדברים שאני רוצה לעשות", הסברתי לה, לאחר שספגתי ממנה עוד ביקורת על בחירתי לשנות מקצוע ולהתפתח רוחנית. הייתי אז בן 52 ואימא שלי, כמו חברים ומכרים רבים, הייתה בטוחה שירדתי מהפסים.

זה היה מאתגר מאחר ודרכי החדשה הייתה חדשה בעיקר לעצמי. הובלתי על ידי כוח פנימי שדחף אותי, כוח "לא הגיוני", ההפך המוחלט מ"ההיגיון של ההורים והסביבה" לפיו פעלתי כל חיי. עם השנים אני לומד ומתיידד עם הכוח הזה, לומד להקשיב לו ולהבין את שפתו. ההבנה המתפתחת מאפשרת לי להתחיל ללמד כיצד לחבור אליו.

היום, יש לי הרבה סבלנות לאימא שלי ואנחנו קרובים יותר משהיינו אי פעם. אני מלטף ומחבק אותה בכל ביקור, ומניח את ראשי בחיקה כמו ילד קטן. זה כמובן לא קרה ברגע. רק לאחר שהשקעתי מאמצים רבים בריפוי היחסים איתה יכול היה הקשר לשנות גווניו. שאפתי להבין אותה ואת נפשה, התאמנתי איתה על חיבוקים, אמרתי לה "אני אוהב אותך" ועודדתי אותה להגיד "אני אוהבת אותך" גם אם זה רק בצחוק.

לא עצרתי רק בקשר עם אמא. ניקיתי את האורוות גם בקשר עם ארבע בנותיי ואחותי, וביחסיי עם אחרים.
במהלך השנים נסעתי למסעות גם למזרח וגם למערב. ביליתי במרכזיים רוחניים והעמקתי אל תוך עצמי.

בגיל 52, אחרי חמש שנים של עבודת מודעות, הבנתי שאני רוצה לעבוד עם אנשים וללמד את הדברים שלימדו אותי. כמה שנים קודם לכן, ביליתי שנה בעבודה עם מתבגרים באופן מקרי ושלא מרצוני. אותה שנה התבררה כתקופה מאושרת מאוד, הבנתי שההתנסות לא הייתה מקרית. פתאום היה ברור לי שמצאתי את הייעוד שלי וריקנות של שנים התמלאה כקסם. הבנתי בדיוק להיכן אני הולך ומה עליי לעשות. ביום הולדתי ה-52, נרשמתי לשלוש שנות לימודי פסיכותרפיה הוליסטית והנחיית קבוצות.

באותה תקופה הייתי חבר קיבוץ עם רזומה מצוין וללא חסכונות. הקיבוץ עבר תהליך של הפרטה וההגנה הכלכלית תמה. בכל בוקר הייתי מתעורר עם כאבי בטן מפחד מהעתיד. היה לי קשה. לא ידעתי איך נתפרנס אבל כוח פנימי דחף אותי. סוף סוף מצאתי את הייעוד שלי ולא התכוונתי להיכנע. כשסיימתי את הלימודים, עזבתי בהדרגה את העולם הישן שלי.

מאז, אני עובד בתחום שבחרתי וממשיך ללמוד על עצמי, בין אם בסדנאות ובין אם בעזרתם של החיים עצמם. 'דע את עצמך' הייתה הכתובת בכניסה למקדש אפולון ביוון העתיקה והרב קוק אמר אף הוא, "דע את עצמך ואת עולמך, דע את הגיוני הלב שלך… מצא את מקור החיים שבקרבך". אני סבור שהדרך שמאפשרת לי לחיות בשלום עם עצמי מובילה גם לשלום עם האחר.

תשומת הלב שלי מכוונת למשפחה שלי, לזוגיות, לקריירה, לפרנסה, למימוש העצמי ולעשייה. אני מאמין שהדרך שבה אנחנו צועדים מלווה בכנות ובאומץ שקיימים בכולנו, כאשר אצל חלקנו הם מסתתרים מתחת לשכבות שצברנו במהלך החיים כדי להגן על עצמנו.

אני מזמין אתכם לצאת למסע משלכם. להעז ולקלף אותן שכבות, לחשוף את האפשרויות המסתתרות בתוככם, לממש את המאווים הפנימיים שלכם, את הפוטנציאל המדהים שבכם ולקבל את השפע שקיים סביבנו.

לגיל או למשאבים שלכם אין משמעות, הכול יזומן לכם בדרך קסומה בהתאם למידת ההעזה וההתמסרות שלכם לתהליך.

אתם ואני, כולנו תלמידים נצחיים של החיים. מוזמנים לצאת איתי לדרך…

שלכם באהבה,
אריה

נגישות
לוגו של וואטסאפ