לא כתבתי על זה אף פעם, עכשיו הגיע הזמן

תמונה2

אחרי שנים שאני מנחה הורים ומלווה אישית משפחות לילדים מתבגרים ומבוגרים, אני רוצה לשתף אתכם בתובנה הכי חשובה שלי שעד היום לא כתבתי עליה מעולם.
במקצועי, אני פוגש הורים רבים וכולנו נוטים לתקשר עם הילדים שלנו במונחים של מדברים עם הילדים עשה או אל תעשה, נכון ולא נכון, בסדר ולא בסדר. הרשו לי אם כן לומר אחת ולתמיד שזאת לא הדרך. הדרך הנכונה לפיתוח קשר טוב עם ילדיכם היא להתמקד ביחסים שלכם איתם. לו רק יכולתי לצעוק את זה ברמקול כך שכל הארץ תשמע, הייתי עושה את זה. מהיום, מילת המפתח שלכם היא יחסים. לכו לישון איתה, קומו איתה וחישבו רק עליה: יחסים.
ברגע שנוצרת קירבה יש יחסים, ברגע שנוצרת פתיחות יש יחסים כי כשיש קירבה ופתיחות, יש גם נכונות להתחשב ולכבד זה את זה ומשם, הכול פתיר. נשמע פשוט נכון? למרבה הפלא זה אכן פשוט ואפילו עובד, ממש כמו נס. הבעיה היחידה היא שאנחנו לא מורגלים בזה ולכן איננו יודעים איך להתקרב ולהיפתח.
ההורים איבדו את הכיוון. התבלבלנו. אתה צריך, את חייבת, ככה זה נכון, זה לא נכון, תצליח, אם תעשי ככה התוצאה לא תהיה טובה, אמרתי לך… ומהצד השני, ההורים שמרצים את ילדיהם והולכים לידם על ביצים עד שהם מתפוצצים. מהו הכיוון? הכיוון הוא יחסים.
במקום כל זה, אמרו מה אתם מרגישים ולא מה אתם חושבים, והתנצלו כי תמיד יש על מה להתנצל. אתם אנושיים, תוכלו לדבר על הכול והלב של ילדיכם ייפתח. הם ירגישו אתכם במקום שיחשבו אתכם, הם ירגישו שאתם מעריכים, מבינים ומכבדים אותם וזאת אהבה בפעולה, להבדיל מתיאוריה.
מה שיפה בכל זה הוא שכשאתם תשתפו ברגשות שלכם פתאום גם הילדים שלכם ישתפו אתכם. אם אתם תתעקשו להבין אותם לפתע הם יתעקשו להבין אתכם. צרו אווירה של ערכים ביחסים שלכם עם ילדיכם המתבגרים והמבוגרים וכך ינהגו גם הם בשמחה.

אז איך עושים את זה? אסביר עם סיפור

ב-‏22 ינואר 2004 קרה לי מקרה שאותו העליתי על הכתב. הייתי אז בן 52 וביתי בת 24, ויצאנו שנינו יחד לתור אחר בית ספר ללימודים משלימים בתערוכת אלטרנטיבה, שם הציגו בתי ספר שונים את לימודי הרפואה האלטרנטיבית שלהם.
התערוכה התחילה בשתיים בצהריים והרצאות התקיימו במקום החל מהשעה ארבע אחר הצהריים. שעת הסיום, לפי מארגני התערוכה, הייתה 11 בלילה. מכיוון שהגענו משני מקומות שונים, החלטנו להיפגש שם. בשעת צהריים של אותו היום, רגע לפני שיצאתי לדרך, התברר לי שביתי תצא מהקיבוץ רק בשעה ארבע ולכן לא תגיע לפני שבע בערב ואולי אף מאוחר יותר.
"למה את יוצאת כל כך מאוחר? מה הטעם בזה להגיע לכל כך מעט זמן?"
"לא מתאים לך?" ענתה לי בתקיפות.
שוב חזרתי על דבריי והיא שוב שאלה את אותה השאלה. הבנתי שהתקשורת בינינו לא עובדת ושאני לוחץ ומתעקש על משהו שהוא ציפייה שלי. יותר מזה, הדיון כלל לא היה רלוונטי כי האפשרות לצאת מוקדם יותר כבר לא קיימת והשעה כבר ממילא הייתה מאוחרת.
למרבה המזל, באותו זמן כבר הייתי שקוע בעבודה עצמית ולכן עצרתי להסתכל במראה ולהתבונן פנימה. הבנתי שהתאכזבתי ושהתגובה שלי למעשה הביעה אכזבה מכך שביתי לא עושה את הדברים כפי שאני חושב שצריך לעשותם. אני אומר לה שהיא לא בסדר כשלמעשה הכול היה קשור אליי ולציפיותיי. המילים שלי הביעו התערבות, דעתנות ואכזבה, נימת הקול שלי לא הייתה נעימה, לא שאלתי אותה מה היא מרגישה ולא התעניינתי בה. הייתי מרוכז בעצמי. יותר מזה, יכולתי פתאום לראות שאולי בכל זאת היא ניצלה היטב את הזמן שלה בנסיבות שבהן התנהלה.
ברגע שהבנתי את זה לא חיכיתי. לא סחבתי את הנטל הזה שאני קורא לו סבל ואחרי שעה התקשרתי אליה שוב והתנצלתי על שהתערבתי בענייניה. "הרגשתי מאוכזב וכועס", אמרתי "אבל התגובה שלי לא הביעה אכזבה ממך, אלא מהעובדה שלא נהגת בדרך שבעיניי הייתה הנכונה." התנצלתי על כך שלא ראיתי אותה ושדיברתי אליה בנימה ביקורתית.
פתאום קרה נס. "גם אני חשבתי על זה והבנתי שאולי לא התמדתי במילוי המטרה שאליה התחייבתי. במקום זה, בחרתי לחסוך כמה שקלים ולא לקבל משהו שאני מאוד רוצה – למצוא לי מקום ללמוד בו". הכנות שלי אפשרה גם לה לדבר בכנות וההתנצלות והפתיחות אפשרו גם לה להיפתח.
הבנתי שהדרך שבה תקשרתי איתה, שמשפיעה על היחסים שהם העיקר, היא נושא נפרד מהמקרה לגופו. הפרדתי בין הדברים וכך יכולתי לראות דרכי תקשורת אחרות לגמרי מזו שבחרתי באותו הרגע. הנימה הביקורתית והנוזפת משהו הזכירה לה את הדרך שבה נהגתי לדבר אליה כילדה וזה קומם אותה כי הרי היא כבר בת 24. רק אחרי שתקשורת שלי השתנתה נפתח הפתח לדבר על העניין עצמו.
איכות החיים שלי כולה תלויה בכך שאבין שאנשים אחרים נוהגים כפי שהם ולא כפי שאני מצפה מהם לנהוג. אין לי זכות, אחריות או סמכות לדרוש מאיש לנהוג לפי דעתי. האחריות שלי נפרשת על שני תחומים: הראשון, לחיות את חיי שלי בלבד ואז גם הסביבה וגם אני נצא נשכרים. והשני, עליי לתקשר בדרך שאיננה מטילה אשמה, ללא שיפוטיות או ביקורת. יותר מזה, תקשורת מאוזנת רגשית תעצים אותם ותאפשר להם לגדול. להתרכז ביחסים ולא בפתרונות בדרך שאני רוצה ומחייב אחרים.

כך כתבתי בעקבות החוויה

כשמדברים על יחסים עם סביבתנו מדברים למעשה על התפקידים השונים בחיינו: הורים, בני זוג, ילדים, חברים, בוסים, עמיתים לעבודה ועצמנו. הבנתי שאני ואנשים בכלל יוצרים עימות, במקרה זה עם הילדה שלי, בכך שאנחנו כועסים, שופטים, מתנשאים, והכול בגלל צדקנות. חלקנו עושים הפוך ומפחדים ואז מרצים ומוותרים על עצמנו. בשיחת העימות, אם אפשר לכנותה שיחה, אנחנו מעלים את כל הנימוקים שתומכים בצדקתנו כשמאחוריהם ניצב מטען רגשי של כעס או פגיעות לא רק מהמקרה הספציפי, אלא כזה שמורכב מדעתנו על ילדינו ומהעבר. התדר הזה נקלט היטב אצל ילדינו וברוב המצבים הם כלל לא מקשיבים להיגיון שבדברינו או לעובדות. התקשורת השלילית, נימת הקול, הטון, שפת הגוף והביקורת שמועברת באופן גלוי או סמוי, יחד עם הדעה של ילדינו עלינו, מעוררים אצלם התנגדות רגשית ואין עם מי לדבר.

תפריט האיך ליחסים

הנה המרכיבים לבניית יחסים טובים עם ילדיכם

  • תקשורת מקשיבה
  • הסתכלות כנה על עצמנו
  • הבעת רגשות
  • להודות ולהתנצל על חלקנו בעימות
  • לשאול ולא לומר או להגיד.
  • להבין את האחר ורק אז לצפות להבנה
  • לבטא את הצרכים שלנו
  • לבקש בקשות ספציפיות בהתבסס על הצרכים שלנו. ולהסכים לקבל גם לא.
  • רק בסוף, אם הדבר באמת נדרש, להציב גבולות
  • לתת דוגמה אישית
  • להודות לילדינו על כך שהם ילדינו

פעלו עכשיו כי זה יכול להיות אחרת!

יש לי עדיין כמה שאלות

אין בעיה!
אפשר להשאיר את מספר הטלפון כאן בטופס ונחזור אליך או להתקשר לאריה.

אני מסכים לקבל הודעות ועדכונים

שתף את הפוסט:

צור קשר

אני מסכים לקבל הודעות ועדכונים

מדריך מתנה
ronybook450-203x300
אני מסכים לקבל הודעות ועדכונים

מאמרים חדשים
נגישות
לוגו של וואטסאפ