בעוד 10 שנים האושר הטבעי של נכדיי כנראה יחלוף

עם הזמן הילדים בעצמם ידחיקו את הכעס שנחשב על ידי כולם לתגובה בלתי ראויה והראש יגיד לרגש שלהם, "תסתמי את הפה ותפסיקי לכעוס או לבכות כי זה ממילא לא מועיל". ובאמת היא, הרגש, תפסיק לבכות או לכעוס ואנרגיית הכעס תישאר תקועה בגרון או בחזה ותהפוך לבועות של כאב. כמונו, גם הילדים יאבדו את היכולת להביע רגשות כנים כי אף אחד סביבם לא למד לנהוג ככה. להיפך, אומרים להם שהבעת רגשות שווה חולשה. במקרה הטוב בשביל לעמוד בציפיות הסביבה הם יפנימו את המסר ובמקרה הרע יתפרצו, יפרקו בדרכים לא ראויות ואז כמובן הסביבה תייסר אותם על התנהגותם, התסכול שלהם יגבר והערך העצמי ירד בעוד כמה דציבלים. למה? בגלל שהם לא מבינים את הרגש האינטנסיבי הזה שפורץ מהם. גם להם לא נעים. הם מאמינים שהם רעים או במקרה הטוב לא בסדר, מה שמגביר את התסכול והכעס כי הם מרגישים שאיש לא מבין אותם, שהם לבד ושאין להם על מי לסמוך. לכן הם מפתחים אחת מהשתיים.

תבניות התנהגות של סגירות והדחקה ואז מגיבים בצייתנות. ההורים מרוצים מצד אחד ומתלוננים מצד שני אנחנו פשוט לא מבינים "למה אתה לא משתף, לא מדבר, לא פתוח, תהיה יותר חברת".

או תבנית של התפרצויות זעם וחוסר קבלת מרות. העימות וויכוח עם ההורים הם השיגרה.

בפנים הם בודדים ומבינים שצריכים להסתדר לבד.

בקיצור, הילדים הקטנים ומלאי החיים האלה בונים לעצמם איזה שהיא תדמית על עצמם שהיא לא הילד הטבעי הזה שכרגע משחק על הידיים שלי. בא לי לצעוק, "האם זה גורל ואין באמת מה לעשות? האם זהו הכיוון היחידי שאליו אנחנו מסוגלים ללכת?"

ואם אתם חושבים שאני מגזים, אז איך יכול להיות שמידת השימוש בתרופות נגד דיכאון עלתה גם בשכונות הכי טובות בארץ? איך ייתכן שהדרישה לפסיכולוגים ואחוז הגירושים עולים? למה האלימות בכלל ובבתי הספר בפרט הפכה לנורמה? איך זה שיש כל כך הרבה בעיות התנהגות אצל ילדים? מאיפה מגיעות כל אותן פגיעות של ילדים בילדים ושל ילדים במורים, וכל התלונות של הורים שאיבדו שליטה על הילדים שלהם? מדוע כל כך הרבה הורים למתבגרים מבקשים היום לסלול דרך לפתיחות ולתקשורת עם ילדיהם שאומרים להם צאו לנו מהווריד, שלא מספרים על עצמם כלום, שלא מדברים על החוויות שלהם בבית הספר ועם חברים? ומאיפה נובע כל חוסר הכבוד למבוגרים באשר הם?

הנה הילד הקטן הזה שבזרועותיי כל כך תמים וטהור. למה זה לא יכול להישאר ככה? הרי כרגע בינו לביני יש רק חום, חיבוק ואהבה. אני איתו לגמרי, מסור אליו כל כולי. עם הנכדים, אין זה משנה מה הם מבקשים, אם הם מסרבים לצאת מהמקלחת או אם לא מתאים להם לגרוב את הגרביים. יש לי סבלנות אליהם ולכן הם בדרך כלל ממלאים את הבקשות שלי באופן טבעי. בלי לחץ שלי. זה גם בסדר שהם מתעקשים מרוב עייפות, ובוכים, ומאבדים לפעמים קשר וחיבוק וחום יאפשרו לדרמה להסתיים בהירדמות.

שוב אתם ספקנים, "מה אתה מבין, אתה סבא אלה לא החיים האמתיים" ואתם צודקים. למי יש סבלנות או זמן לחכות לילדים שיקשיבו ויעשו את מה ביקשנו כשחייבים לפזר את כולם על הבוקר במסגרות ולהגיע לעבודה בזמן? או כשרוצים שכולם כבר ילכו לישון כדי שיהיה לנו רק רגע אחד לעצמנו בסוף היום? נכון. הייתי בסרט הזה. אבל זה לא אומר שאי אפשר אחרת.

אז הנה אנחנו היום עם ילדים מתבגרים וילדים מבוגרים ויש בינינו מתחים או נתק. אין מספיק פתיחות, התקשורת לקויה, אי ההבנות פורחות וכך גם העימותים, בין אם סמויים או גלויים. במקרה הטוב התקשורת עניינית והיחסים סבירים, ופה ושם יש כמה רגעים טובים. אבל כולנו יודעים שזה לא מספיק.