כל בר דעת מבין שקשר הורים-ילדים מבוסס על העבר ועל איכות ההתערבות של הורים בגידול ילדיהם בגיל צעיר ומתבגר. רמת ההתערבות יכולה להיות עודף או חוסר התערבות, בין אם הילד נזקק או מתנגד ומורד. בואו נחקור את הנושא.

לטובת החקירה, שיקלו את הנחת היסוד הבאה: כל אדם שואף להיות הוא עצמו ולא זה שתואם את רצונותיהם של אחרים. כולנו חווינו במהלך חיינו מצבים שבהם נאבקנו כדי שנוכל להיות עצמנו אך נכנענו לתכתיבים חיצוניים. כולנו זוכרים מימי הילדות את הקונפליקט של להיות עצמנו או להיות כמו האחרים. הלחץ של ההורים, הרצון שלנו לעמוד בציפיות, הלחץ החברתי לעמוד בנורמות של הקבוצה, המשפחה הרחבה, חברי הכיתה, החברים בצבא או הקבוצה הדתית. נורמות אלה חלות על תחומים כמו תחום הלימודים, הקריירה, אזור המגורים ואפילו קנייה של סמלי סטטוס ספציפיים. אבל הנורמות הללו חודרות עמוק יותר גם לאופן ההתנהלות של הזוגיות, להתנהגות מוסרית שקובעת שאסור לכעוס או להראות פחד וצריך להיות נחמד, או להתנהגויות מזיקות כמו עישון, שתייה, מין ומעבר על החוק.

בפועל, באופן לא מודע, מתוך מצוקה ובלחץ החברה הופכים ילדים צעירים להיות מי שהם לא, מקבלים על עצמם את תבנית הסביבה, הולכים בעל כורחם נגד עצמם ומאבדים את החיבור לעצמי שלהם. הדבר מוכח וידוע כי "האדם תבנית נוף מולדתו", לטוב ולרע.

הנחה זו שכל אדם שואף להיות מי שהוא וששם טמון אושרו היא יסוד האושר ביחסים בין האדם לבין עצמו ובין הורים לילדים מרגע לידתם, דרך ילדותם ועד סוף חייהם.

סיפור של A ו-B

אם אבא הוא A ואימא היא B מה יהיה הילד כשיתבגר? באופן פשטני אפשר למצוא שש אפשרויות: A, אנטי A, B, אנטי B, AB ואנטי AB. אבל, ישנה גם אפשרות נוספת והיא שהילד יהיה הוא עצמו, C.

כולנו נולדנו C אבל במהלך שלוש עד חמש השנים הראשונות לחיינו C התכסה בשכבות של A ו-B ובכל השילובים האפשריים של A ו-B והסביבה. לכן, C נעלם כבר בחלק הראשון של חיינו בין שנות הילדות הראשוניות ועד שנבחר להשקיע מאמצים בהתפתחות ולחזור להיות C. זהו האתגר המרכזי בחיינו, בחירה שדורשת מעבר מחוסר ידיעה לידיעה או מבורות למודעות גבוהה יותר. למעשה, זוהי שאיפה טבעית ובלתי ניתנת לדיכוי של כל אדם להיות ה-C שהוא, ושם גם ימצא את אושרו. מסיבה זו, החיים מכריחים את כולנו להתמודד עם האפשרות הזאת.

התעוררותה של ידיעה זו של השיבה ל-C מתרחשת בדרך כלל בצמתי חיים. פעם ראשונה בשנות ה-20 עם היציאה מבית ההורים ופעם שנייה בשנות ה-40 עם משבר גיל אמצע החיים. כמובן שהיא יכולה להתעורר גם בצמתי חיים נוספים ובמצבים טראומתיים שאותם אנו חווים לאורך החיים.

הבשורות הרעות הן שבגיל צעיר אין אפשרות להיות עצמנו. בניגוד לבעלי החיים, שאצלם השהות של אלה שאך זה נולדו היא קצרה מאוד ובמהירות הם יוצאים לעצמאות, בני האדם נשארים עם הוריהם שנים ארוכות. לכן, בעלי חיים אינם משפיעים נפשית על צאצאיהם. במהלך השנים שמבלים הילדים עם הוריהם, מצטברת ההשפעה הנפשית המכרעת לטוב ולרע ועד שהוא מגיע לגילאי שלוש עד חמש צובר בילד דפוסים והתניות, מאבד את ה-C שלו והופך לווריאציה של ה-A, B וה-C שלו. בהמשך, איננו יכולים שלא להיות מושפעים לא רק מההורים אלא גם מהמורים, החברים, המפקדים, הבוסים, המצב הסוציואקונומי, האזור הגיאוגרפי והתקופה בהיסטוריה. בקיצור, אין ברירה אלא להיות מותנים ומוטבעים באמונות שהן לא אמת מוחלטת אלא תלויות סביבה, מצב, נסיבות וצירופי מקרים.

וזה הרי לא מסתיים בכך כי גם ההורים, אבא A ואימא B, הם בעצמם לא מי שהם ועליהם לגבש החלטות כדי למצוא את שביל הזהב שבין אמונותיהם הרגשות והדפוסים המותנים שלהם ובין טובת ילדיהם. זוהי מציאות סבוכה ומבלבלת שאיתה מתמודד כל הורה.

הבשורות הטובות הן שלעומת הילד הצעיר, הילד הבוגר שהוא כל אדם בין גילאי 16 ועד זקנה, כבר עוצב, בגר, יצא מהבית או התחתן. ההשפעה של ההורים כבר הוטמעה ואין צורך להוסיף ולחנך אותו. מה שהצליח, הצליח ואין זמן גרוע מזה להשלים את מה שכשל. אנו יכולים לשחרר אותו מהתנהגותנו הכפייתית, מהדאגה והמפחד, מהתחושה שהוא כפוי טובה ומהציפיות שלנו ממנו. או במילים אחרות, לשחרר את הילד הבוגר לדרכו. ומהי הבשורה הטובה כאן? שאלה שהסכימו לשחרר את ילדיהם מתחילים לקבל את התמורה שלה ציפו במשך שנים ארוכות והיא יחסים טובים בהרבה.

אז למה אנחנו לא משחררים? למה אנחנו כולאים גם את ילדינו ובעיקר את עצמנו? כל התשובות במאמר השני בסדרה. אריה, סימנתי את זה כדי שיהיה ברור שמכאן אמור לצאת קישור למאמר הבא.