במפגש קבוצתי אבא אחד אמיץ בצורה שאינה מובנת מאליה שאל אותי:
"הבן שלי בן ה-40 החליט לשנות קריירה ומסתכן במעבר לעבודה לא בטוחה. אני מנסה להגיד לו שזה מסוכן אבל הוא לא מוכן להקשיב לי. מה אפשר לעשות?"
כל הקבוצה השתתקה. היה ברור שלכולם, בדרך זו או אחרת, יש בעיות דומות וזה עוד הלך והתבהר במהלך השיחה שהתפתחה. האימא, שעמדה לצד בעלה, הנהנה בראשה ומתגובותיה התבררה חלוקת
התפקידים ביניהם. הוא מתקשה לקבל את ההחלטה של הבן וממשיך להילחם בה במתח רב ובדאגה.
והיא, כדי להתמודד עם המצב ובהתאם לגישה החיובית התמידית שלה, הסכימה לקבל כל דבר רק שלא יהיה ריב, התנהלות שגורמת לה לוותר על עצמה ועל הצרכים שלה שוב ושוב. חלוקת התפקידים הזו בפני עצמה הייתה גורם למתח קבוע ששרר בין בני הזוג. הם כבר התרגלו לאווירה הזאת ופשוט חיו אותה כדבר הנורמאלי והרגיל שלא יכול להשתנות. הבעיה בזוגיות חיה במקביל לבעיה ביחסים עם הבן והייתה חלק ממנה.
שאלתי את האבא איך הוא מרגיש עם כל האירוע והמצב עם הבן.
" הבן לא מקשיב לי וזה יוצר מצב שבו הוא…"
"שאלתי איך אתה מרגיש", קטעתי את דבריו.
שוב התחיל האבא לתאר את המצב ושוב קטעתי אותו, "מה אתה מרגיש?"
הייתה דממה מסביב. לפתע החל להתברר ההבדל בין מה שאנחנו מרגישים לבין התיאור שלנו את המצב, בין השדרן שמתאר את משחק הכדורגל ובין הנגיעה בהרגשה שלנו וההבנה של המחיר הכבד שהגוף שלנו מתמודד איתו כשאין הבעה של רגש שנכלא בתוך הגוף והנפש.
ואז ענה האבא, "אני מתוסכל, מודאג וחסר אונים".
"מה אתה עושה עם זה?" שאלתי.
"מנסה לשכנע את הבן שלי אבל זה נגמר לא טוב", הסביר.
"ומעבר לזה?" שאלתי וקיבלתי את התשובה המוכרת.
"כלום".
"אני רוצה לספר לך סיפור" המשכתי. "אני מכיר אימא שהבן שלה החליט לעבור לגור בארצות הברית עם משפחתו. כשסיפר על כך לאמו היא מיד החלה לנסות להניא אותו מההחלטה שלו ואני מדגיש 'מיד'. כשדיברתי איתה על הסיבות לכך הגענו להבנה שהמניעים לא היו ממש קשורים לעניין אלא לרצון שלה שהבן והנכדים יישארו קרובים אליה. עם כל הדאגה לבן, האמת הלא נעימה הייתה שהיא למעשה ערבבה את הפחד והדאגה לבן ולמשפחתו עם הפחד שלה שתישאר לבדה בארץ. בשיחה איתי הבינה שהבן שלה ביקש גיבוי והיא כהרגלה הייתה שקועה בהפחדות ובחששות במקום לתת לו את מה שהיה זקוק לו יותר מכול – פרגון ותמיכה. כהרגלה, דעתה שיקפה את הצרכים האישיים שלה ואת הדעות, הפחדים והניסיון שלה, אבל הבן שלה הוא לא היא. הוא אדם אחר עם דעות, צרכים ורגשות שונים משלה".
ואז פניתי לאבא "האומץ שלך לחשוף את עצמך הוא לא מובן מאליו. האם אני יכול לשאול אותך שאלה?"
"כן", ענה.
"איך אתה יודע שהבן שלך מסתכן בכך שהוא מחליף קריירה ועד כמה זה וודאי?"
"אני לא ממש יודע רק שהמשכורת שלו תפחת", הסביר.
"אז מה" שאלתי, "אולי כסף לא הכול בשבילו? אולי יש לו רצון וסדר עדיפויות אחרים? ואולי
בעבודה החדשה תצוץ הזדמנות כספית מפתיעה בהמשך?"
לפתע אמר אחד ההורים האחרים בקבוצה, "כן, אני רואה איך במשך שנים אנחנו משכנעים את הילדים שלנו מה טוב לנו ולא ממש מתמקדים במה שטוב בשבילם. אנחנו לא ממש נכנסים לראש שלהם ושואלים אותם".
כולם הנהנו בהסכמה והבינו איך המצב הזה רלוונטי גם להם.
"הילדים שלנו מבקשים שנניח להם לשגות ולהרוויח את השיעור ואת ההצלחה בכוחות עצמם. הם רוצים שנכבד את הדעות שלהם וגם אם אנחנו לא מסכימים איתם, שנהיה שם למרות ההבדלים. שנתמוך בהם, שנפרגן להם, שנראה אותם ולא את עצמנו, שנבין אותם ושנכבד אותם. זוהי המשמעות המעשית של אהבה", סיכמתי.
האבא ואני התחבקנו.
