מהו המקום הבטוח שכל אחד מאיתנו רוצה להיות בו כהורה ואיך מגיעים אליו? משורר צעיר ומוכשר מאוד ששמו אופיר משרקי הגדיר זאת היטב.
"זה המקום שבו אתה בבית, לא גדול מדי מרוב מגלומניה ולא קטן מדי מרוב הלקאה עצמית. אתה שייך בדיוק לכל סיטואציה וחי את הרגשות האמיתיים שלך, אתה אדם. כאן, אתה בגודל הנכון שלך ולא חסר לך כלום." אריה, אני לא בטוחה אם זה בסדר שערכתי אותו אבל הפסקה הקצרה הזאת פשוט נזקקה לקצת סדר וניקיון אז טיפלתי בה. אפשר כמובן להחזיר למקור.
וזאת כל התורה על רגל אחת! המקום הבטוח משמעו:
- להיות בבית – הבית הפנימי שלכם ללא תלות בילדיכם או במצב החיצוני.
- לא מנופח ולא קטן – אלא בגודל טבעי.
- להרגיש שייך בכל מצב – כאן ועכשיו.
- לחיות את הרגשות – להרגיש כל רגש כמו שהוא.
- להיות אדם – פשוט אנושי.
- לא חסר כלום – הכול ממש בסדר.
לפני שאפרט על כל אלמנט במקום הבטוח, אני רוצה להבהיר איך מרגיש אדם שמגיע אליו.
דוגמה מהחיים
מכתב שקיבלתי מאימא לארבעה ילדים מבוגרים וסבתא לנכדים מוכיח שיש תקווה ושאפשר להגיע למקום בטוח.
"שלום אריה,
פניתי אליך למטרה אחת ויחידה, חד משמעית וממוקדת, והיא הרצון לחדש את הקשרים עם הבת והנכדות. בתחילת התהליך, הייתי אובססיבית לגבי הקשר והייתי מוכנה לעשות הכול. במהלך השינויים שעברו עליי הבנתי שישנם דברים שאין לי שליטה. התובנות שקיבלתי הביאו אותי להגשמה אישית שמתבטאת בתחושת חופש אישי שאיננה תלויה בקשר הזה, וכן ביכולת החדשה שלי לראות את חצי הכוס המלאה ולהיות מרוצה גם ממה שיש וגם ממה שאין.
הפסקתי להיות מוטרדת מהנתק בקשר ביני ובין ביתי ולמרות שזה העציב אותי, זה כבר לא שיתק אותי. פשוט שחררתי את האחיזה בצורך העז שביתי תקיים איתי את סוג הקשר שאותו אני רוצה. כמו כן, הפסקתי להיות מרוכזת בכך והשגתי לעצמי שקט שבזכותו גיליתי שיש לי חיים גם מעבר לקשר עם ביתי".
עד כאן חלקו הראשון של המכתב.
כשהורים מגיעים אליי לראשונה הם תמיד מלאים בכאב, בצער, בתסכול וגם בכעס על ילדיהם, שלעיתים כבר בעצמם נשואים עם ילדים. היחסים נעים על הסקאלה שבין נתק מוחלט ועד קשר רופף. אין פתיחות, יש קושי בקיום דו-שיח והקשר הוא ענייני בלבד במקרה הטוב. לעיתים גם מתלוננים ההורים על התנהגות מרגיזה ולא מכבדת, חוסר גבולות ועל ילדים שרק לוקחים ולא נותנים. התלונות נעות בין ילדים שלא מניחים להוריהם להתקרב ואינם מספרים על חייהם דבר ועד ילדים מופנמים וסגורים הרמטית, וכל מה שביניהם.
להורים אלה, אני ממליץ להגיע מקום הבטוח.
להיות בבית
בבית הפנימי שלכם שם אינכם תלויים באיש. לא בילדים שלכם, לא בבני הזוג ולא במצבים חיצוניים. שם אתם מגלים כוחות פנימיים ולא מחפשים אותם באחרים. אין לכם שליטה על אף אדם אחר, גם לא על ילדיכם. הילד שלכם ילך לדרכו, בן הזוג אולי ילך לדרכו, גם מההורים שלכם תיפרדו כי זוהי דרך הטבע, מקום העבודה יכול להיעלם אבל רק אתם עצמכם תמיד תישארו. אתם בטוחים בעצמכם.
לא מנופח ולא קטן
היו מי שאתם. את תנפחו תדמית של אגו כדי להסתיר את פחדיכם ולשפר את הערך העצמי הנמוך שלכם, ואל תקטינו ותוותרו על עצמכם מול הילדים או אנשים אחרים כדי לרצות ולקבל שקט והערכה מהסביבה. אין סיכוי שזה יעבוד.
להרגיש שייך בכל מצב
חיו כאן ועכשיו. לא עם הפחד העתידי ממשימות שעליכם לבצע מחר או מכך שילדיכם יתרחקו מכם, ולא עם המחשבות תקועות בעבר שרק מתעסקות בהתחשבנות על דברים שקרו אתמול. שימו לב למזג האוויר היום, חושו את טעם האוכל בפה, הרגישו את המים הזורמים על גופכם במקלחת ותיהנו מאלה שבחברתם אתם נמצאים ברגע זה.
לחיות את הרגשות
הרגישו כל רגש וחדלו להדחיק רגשות, בין אם מול הילדים או בכלל. את כולנו לימדו שרגש שווה חולשה ולכן חשוב להעמיד פני חזקים. אבל העצב והכאב הכלואים בפנים חייבים להיות מובעים. אם לא, המציאות תיצור מצבי קיצון שיגרמו לכם להביע רגש על אפכם ועל חמתכם. רק הבעה של רגש תשחרר אתכם ממנו, ולא ההדחקה שלו, מה גם שרגש מקרב בין אנשים ויוצר קירבה, כשדעות ומחשבות עלולות ליצור הפרדה.
להיות אדם
להיות אנושי משמעו להיות אדם רגיש עם לב. עם הילדים, אל תהיו צודקים והחליפו את צדקתכם בחמלה ובסליחה. פתחו את האינטליגנציה הרגשית שלכם. לימדו את רגשותיהם של ילדיכם והגיבו במידתיות ובכנות.
לא חסר כלום
הכול בסדר וזה לא אומר שאין קשיים או שכל הבעיות נפתרו. במילותיו של מורה הזן: "אם לא קר ולא חם לך ואם אתה לא רעב ולא צמא ואינך צריך ללכת לשירותים, אז עכשיו ברגע הזה הכול ממש בסדר. אם אתה רעב, אכול. אם את צמא, שתה. אם אתה צריך ללכת לשירותים, אל תתאפק. ואז שוב הכול בסדר".
איך עושים את זה?
חלקו השני של המכתב מאותה אם לארבעה ממחיש הכול.
"יש לציין שלאורך כל התהליך עמדת לרשותי והיית נגיש ורגיש לכל שאלה או בעיה שהתעוררה. קיבלתי תמיד התייחסות מיידית וזה נתן לי תחושה של אכפתיות. הליווי הזה היה משמעותי לאמון בינינו. נתת לי תחושה שאתה איתי לאורך כל הדרך ושאתה מבין ורואה אותי, וצועד איתי צעד אחר צעד בשביל
חדש ובטוח יותר.
על אף שהייתי סקפטית והתקשיתי להאמין שמצבים יכולים להשתנות בכמה פגישות, עודדת אותי ולא
נתת לספקות לחלחל. גילית רגישות אנושית רבה.
למרות שאתה בא מהקיבוץ החילוני ואני שייכת לסקטור הציוני-דתי, דווקא אתה היית זה שאמר שתמיד
צריך לסמוך על הבריאה, שיש כוחות ביקום שמקדמים את המאוויים ושהעבודה שאנחנו עושים
בתוכנו והאמונה הן יסוד בסיסי.
עלי לציין שאכן יש לכך הוכחות. תודה לאל, הקשר ביני לבין הבת והנכדות התחדש והוא במגמה
חיובית. צריך להאמין ודברים חיוביים מתרחשים. אני ממש מתרגשת לכתוב את תוצאות התהליך שהיה קצר אבל הביא לשינוי גדול. אני מאמינה שאם אני הצלחתי, כל אחד יכול.
תודה על ההכוונה ועל העידוד ליציאה לדרך חשיבה אחרת.
בהערכה רבה מאוד,
יהודית
