אריה קלטמן | אושר במשפחה

איך השפיעו הוריי על הקשר שלי עם ילדיי

אריה קלטמן — Mon, 27 Aug 2018 06:53:53 +0000

הגורם הכי משפיע על היחסים שלכם עם ילדיכם ובני זוגכם הוא מערכת היחסים שהייתה לכם עם הוריכם במהלך השנים הראשונות לחייכם ובעיקר בשנתכם הראשונה. את הדפוס שהתפתח עם ההורים שלכם העתקתם אל הקשר עם הילדים ובני הזוג ולמעשה, באופן לא מודע, אתם פועלים בדיוק הפוך או באותו האופן שבו נהגו אתכם. כדי לשנות זאת עליכם לזהות את הדפוס, להיפרד ממנו ולהתנהל במערכות היחסים שלכם בדרך חדשה לגמרי.

אם הגעתם לאתר שלי ונכנסתם למאמר הזה, כנראה שיש לכם קושי או אתגר. אם זהו אכן המצב, בואו נסיר את הכפפות : כדי להגיע לפתרון יהיה עליכם לגייס אומץ שיאפשר לכם להיות כנים ולהסתכל על עצמכם. אתם ודאי רוצים לשנות את היחסים עם הילדים ואולי גם את הקשר הזוגי, אך בעיקר יהיה עליכם לשנות את היחסים שלכם עם עצמכם. אם גם לכם נמאס מדפוסים לא נעימים ומעימותים גלויים וסמויים שחוזרים על עצמם, אתם ודאי כמהים למשהו חדש כמו לאוויר לנשימה. כשאני שואל הורים מה הם רוצים, רבים מהם מתקשים לתת לי תשובה ופעמים רבות מבקשים שאחרים ישתנו: שהילד יהיה מאושר ורגוע, שהילדה תתייחס אליי יפה, שבן הזוג שלי יקשיב לי. אז בואו נהיה כנים: אין לכם שליטה על איש. אתם לא יכולים לבקש ממני דברים שתלויים באחרים אלא רק משהו שתלוי בכם. לאחר שחקרתי את רצונותיהם של הורים ובני זוג רבים לעומק התשובה הכנה לשאלה "מה הם הדברים שאתם באמת רוצים ביחסים אשר תלויים בכם?" הייתה, דברים שקשורים ליחסים עם אחרים והם תואמים את שלושת המילים שמופיעות מתחת ללוגו שלי: תקשורת, קירבה ופתיחות ביחסים. לכן, בואו נדבר על:

היחסים שלכם עם אחרים.
היחסים שלכם עם הילדים ובני או בנות הזוג.
היחסים שלכם עם עצמכם.

חלקכם אינכם רוצים להבין למה. אתם רוצים פתרונות, עשייה ולצאת כמה שיותר מהר מהקושי. למרות שהגעתם בשביל התכל'ס, עליכם להבין שזהו אחד הקירות שחוסמים אתכם. מצטער, אבל אין בררה אלא לעצור את הריצה קדימה של התכל'ס. עשיתם מספיק ועכשיו צריך להפסיק לזוז ולהתבונן כדי למצוא נקודת מבט חדשה על עצמכם כי אתם המפתח לכל התוצאות בחייכם. עזבו את הילדים ואת בני הזוג, והתמקדו בדבר היחידי שיש לכם שליטה עליו: אתם.

השנים הראשונות לחייכם כדפוס ליחסים

הקשיים שאתם חווים ביחסים בכלל ועם בני הזוג והילדים בפרט, מגיעים מהשפעת ההורים והסביבה בתקופת הילדות שלכם ובעיקר מהשנה הראשונה לחייכם. למרות שרובכם כלל אינכם זוכרים תקופה זו, היא הסיבה לכך שאתם מתקשים לפתח אינטימיות, להיפתח ולהתמסר ליחסים, או במילים אחרות לבטוח ולתת אמון. קושי זה יבוא לידי ביטוי באופנים שונים אצל אנשים שונים. הנה כמה דוגמאות:

אתם חווים חוסר ביטחון חברתי כמו קושי לפתח שיחה, לעלות על במה, לרקוד, להשתטות, לצחוק על עצמכם, מרגישים מנותקים רגשית מעצמכם ומאחרים וקשה לכם להתמסר לקשר. אתם מרגישים מוקפים במעין חומת הגנה בלתי נראית ובורחים ממגע עם אנשים.
אתם בשליטה אינסופית ומפחדיםמהאובדן שלה, וחווים חוסר ביטחון ביחסים. כדילחפות, אתםמפגינים ביטחון עצמי עודף, מדברים הרבה, מחלקיםפקודות.חלקכם חייבים להיות במרכז,כאילו מאוד חברותיים, אבל לא מניחים לאחרים להתקרב באמת.
אחרים מבניכם כאילו מאוד בסדר ואפילו מביעים רגשות כמו כעס או קושי אךמבקרים אחרים ומאשימים אותם במה שקורה.ישגם כאלה שמאשימים ומייסריםאת עצמםאך גם מאשימים אחרים ומתנהגים כמו קורבנות, מבקשים תשומת לב ומרחמים על עצמם.אינכם לוקחים אחריות וסיכון לשנות את חייכםכיהכי נוח לא לעשות כלום.
אתם כל הזמן רודפים אחרי יחסים, נזקקים נואשות למישהו אחר שיספק לכם ביטחון, רואים באחר את המשמעות לקיומכם ושואבים ממנו את הערך העצמי שלכם. אתם חונקים את בני הזוג והילדים מתוך הצורך שלכם לתשומת לב. הערך העצמי שלכם נמוך ואתם חרדים שיעזבו ויינטשו אתכם, מוותרים על עצמכם ומרצים כדי לקבל מילה טובה.

רמז לפתרון

התגובות שלנו לקשיים הן ייחודיות לכל אחד ואחת אבל המכנה המשותף לכולן הוא שני גורמים שאותם עליכם לרפא:

חוסר בערך עצמי.
נכות רגשית שהיא או חוסר יכולת לחוש רגשות כואבים או שיש יכולת לחוש רגשות כואבים אך בכל פעם שהם עולים אתם בורחים. כלומר, חוסר יכולת להיות פגיעים

הבסיס המדעי ודוגמה אישית

בין השנים 1969 ו-1982, מחקר של הפסיכואנליטיקאי הבריטי ג'ון בולבי ושותפתו האמריקאית מרי איינסוורת מצא שהקשר המתפתח בין הילד להורה המטפל בו במהלך שנות חייו הראשונות בונה את התייחסותו של הילד לעולם החברתי הסובב אותו וכן את תפיסתו העצמית, כלומר הערך העצמי שלו.

עוד עלה מהמחקר שסגנון וסוג הקשר עם ההורים שנקבעים עוד בילדות, מאפיינים את החוויה האנושית לאורך כל חייו של האדם. הדפוסים המנטליים והרגשיים שהתינוק מפתח יהיו אחראיים בבגרותו להמשך קיומן של נטיותיו ההתנהגותיות. הם ישפיעו על יצירת קשרים רגשיים עמוקים וכן על ציפיות המבוגר מעצמו ומהעולם. הם יהוו אבני הבניין שיקבעו את סגנון היחסים של האדם עם ילדיו ובזוגיות.

אני עד לכך שהמדע אכן מדייק. בילדותי חזרו שני מוטיבים מרכזיים ביחסיי עם אימי, שבעצמה גדלה בתקופת המלחמה שבה לא היה מקום לרגשות. המוטיב הראשון היה שלא הייתה הבעת אהבה פיזית או מילולית ובמקום זה כל האהבה וההתמסרות המוחלטת בוטאו דרך נתינה של אוכל, ביגוד וצרכים חומריים אחרים. עד היום, נושא השיחה הראשון בכל פגישה שלי עם אימי בת ה-92 הוא אוכל ועד שאני לא אוכל היא לא נרגעת. בעבר זה התיש והרחיק אותי ממנה. המחסור בחום ובאהבה גרם לי לחוות חוסר ביטחון שהוסווה על ידי הפגנת ביטחון כלפי חוץ מתוך הניסיון לקבל אהבה. המוטיב השני היה הציפיות שאצטיין ושאפתח קריירה שבעיניה הייתה מרשימה. המשפט "אתה צריך להיות רופא, עו"ד, מהנדס" היה באוויר בבית. כל ציון שקיבלתי לא היה מספיק טוב בשבילה ואני הבנתי רק שאני אף פעם לא מספיק טוב, לא משנה עד כמה אתאמץ. לכן, ניסיתי לרצות אותה ואחרים, חשתי הרבה כעס ורדפתי אחרי הישגים והערכה כדי לקבל ביטחון. התנהגותי זו יצרה ריחוק וחיים של הישרדות תמידית. רק בגיל 45 גיליתי שאני מתנהג עם בנותיי כפי שאימי התנהגה איתי, כמעט אחד לאחד.

* בסוף המאמר תוכלו למצוא עוד דוגמאות מהחיים של הורים שחיקו את התנהגות הוריהם.

רמז לפתרון

אם אתם רוצים שינוי ביחסים עם ילדיכם תצטרכו לחדול לפעול לפי הדפוסים שקיבלתם בירושה מהוריכם. רק אז יקרה הנס הגדול והילדים ובני הזוג ישתנו גם הם. הם פשוט יגיבו לשינוי שלכם.

דפוסים של יחסים

(זהו את הדפוס שלכם שמשפיע על ילדכם ובן הזוג)

במוח המנטלי והרגשי שלנו טבועות שלוש אפשרויות של דפוסי יחסים שנוצרים על פי חוויות הילדות המוקדמות שלנו עם הורינו.

יש אהבה בעולם ואני בטוח תמיד. אני מרגיש חופשי ומבטא את עצמי באופן מלא ביחסים עם אחרים.כתינוק חוויתי אהבה זמינה בצורת חום וחיבוקים, חיוך ומגע שהיו תמיד חלק מחיי. כבוגר, הקירבה בכל סוג של יחסים תהיה לי טבעית. הערך העצמי, ועקב כך הביטחון העצמי שלי, גבוהים יחסית ולכן אני יכול להיות פתוח וכן ללא חשש. ההסתכלות שלי חיובית ואני פתוח לכל, מקבל אנשים בזרועות פתוחות ומתייחס אל העולם באמון.
אין אהבה בעולם ואי אפשר לבטוח או לתת אמון באנשים. אני מתרחק מכל סוג של קירבה. כילד, לא קיבלתי את הצרכים הבסיסיים כמו אהבה, הבנה, הערכה, ביטחון וכבוד. כשהייתי זקוק לאחרים נשארתי לבד ולא ראו אותי. לפעמים פגעו בי, דיכאו אותי ושלטו בי. אין אני. בהתחלה כעסתי ובכיתי אך בהדרגה התייאשתי וצער וכאב התנחלו בליבי. אני לבד בעולם.כבוגר אני מתרחק מכל מגע עם אנשים ומפחד מקירבה ומהאפשרות שאפגע כי קירבה משמעה שאיחשף כלא כלום, כאפס. לכן אני מגן על עצמי בריחוק ומעדיף שלא להרגיש כי זה כואב. אם אני בעל אופי חלש אני בוחר בפסיביות ובאדישות, ואף בדיכאון. אם אני בעל אופי חזק אני שולט ואגרסיבי, שיזהרו מלהתקרב אלי. הם לא יראו אותי חלש ובחיים לא אראה להם את האמת – שאני חרד ובתוכי אין כלום.
לפעמים יש אהבה ולפעמים אין. אני רוצה קירבה ומנסה להתקרב אבל לא מאמין באמת שתהיה אהבה קבועה בחיי. לכן אני מטיל ספק ומתרחק או בורח לפני שאתאכזב שוב. כילד חוויתי אהבה באופן לא רציף, פעם יש ופעם אין. אולי הייתי בן קיבוץ בלינה משותפת וראיתי את הוריי רק בסוף היום לכמה שעות ואז נפרדתי מהם שוב, או שאחד מהוריי קירב והשני הרחיק אותי, או שהוריי נכנסו ויצאו מחיי לסירוגין, או שהיו אנשי קריירה. לכן חייתי בפחד שבכל רגע נתון הוריי ילכו או יתרחקו וייקחו ממני את תשומת הלב, האהבה, ההערכה והביטחון. זה כבר קרה כל כך הרבה פעמים עד שקשה לי להאמין שהאהבה יכולה להיות יציבה, שזאת לא העמדת פנים ושמי שמבטיח אכן יקיים.כבוגר קשה לי לסמוך. חשד וחוסר אמון הם בטבע שלי אבל מצד שני יש לי ציפיות מאחרים. אני מפחד שיעזבו אותי, עוקב אחרי בני זוגי וילדיי וחונק אותם כדי לקבל תשומת לב. אני מנסה לשלוט בהם ומבקר אותם ללא הרף על התנהלותם ביחסים ועל כך שאני נותן והם לא. אני אובססיבי ותלותי. אין לי חיים משלי וכולי תלוי ביחד. כשהילדים יעזבו את הבית יהיה לי קשה ואשתמש במניפולציות כדי להשאיר אותם לידי, כולם סביבי נזהרים מהאשמותיי ולכן הולכים על ביצים ומנסים לרצות אותי או התעייפו ומתרחקים ממני. אני מתמסר מצד אחד ונפגע מכל דבר קטן מצד שני. אני מפרש בחשדנות כל דבר קטן שהאחר עושה, רוצה לתת אמון אך מפחד להיפגע שוב. כמו הוריי, אני מתקרב ומרחיק.

מהו הדפוס שלכם ואיך הוא משפיע על הזוגיות ועל אופיים של הילדים שלכם לכל חייהם? ובכן, למעשה כל בני האדם נעים על רצף של שלושת הדפוסים שאותם תיארתי כשהדפוס הייחודי לכל אחד הוא שילוב כלשהו של השלושה.

הפתרון

הורים, כדי לזהות את דפוס יחסי הילדות שלכם עם הוריכם תצטרכו להיות כנים. רובכם לא ממש זוכרים את השנים הראשונות של חייכם וחלקכם גם יעשו הכול כדי לשכוח ולהדחיק. אלה שכן זוכרים מייפים את העבר פעמים רבות כדי להגן על הוריכם ובכך מתחזקים את הערך העצמי הנמוך שלכם. מבייש אתכם להודות שהוריכם פגעו בכם. חלקכם מבינים שההורים שלכם היו שקועים בדאגה לפרנסה, או היו ניצולי שואה או נפגעו בעצמם מהוריהם. אבל עם כל ההבנה והאהבה, כל ההדחקה הזאת לא תורמת להתקדמות שלכם. אין לי כל כוונה להאשים את ההורים כי כמוכם וכמוני, גם הם עשו את הטוב ביותר שלהם. עם זאת, זה לא סותר את העובדה שנפגעתם מהם ושהצורך שלכם בהערכה, בהקשבה, בהבנה, בכבוד ובביטחון לא מולאו בילדותכם. לכן עד היום אתם רודפים אחרי הצורך הזה ביחסים עם אחרים. בהתנהלותם של הוריכם ובכך שלחצו עליכם לעשות את מה שהם חשבו לנכון, הקול הייחודי שלכם נבלע בקולות הרועמים של רצונותיהם. זה אולי נעשה בכוונה טובה אבל דרכם לא תמיד תאמה את שלכם. הרגשות הכואבים מסתתרים בתוך תוככם ומתפרצים ברגע שמישהו נוגע בנקודה רגישה, אז הילד הפגוע שבכם קופץ או מתכנס: כעס, תסכול, אכזבה, דחיה, מרמור וייאוש שהפכו במהלך השנים לעצב וכאב. רגשות אלו מסתתרים מתחת לקליפות ההגנה שבניתם. אתם נלחמים בהם באיפוק ואז לפתע הם יוצאים החוצה ללא שליטה.

אני תמיד אומר שמאחורי כל סיטואציה רגשית מסתתר צורך לא ממומש מהילדות. את ה

צורך הזה אתם מלבישים על היחסים שלכם עם בני הזוג והילדים. כדי לנסות להגיע לאיזון אתם מנסים לקבל מהם באופן לא מודע מה שחסר לכם ופוגעים בהם ובעצמכם.

דבר אחד חשוב לזכור, והוא, שההורים גם נתנו לנו הרבה ערכים ודברים טובים ושכוונתם הייתה טובה.

אז איך פותרים את המצב?

ראשית נדרש רצון להתחיל בתהליך שיחולל שינוילמען הגדילה, הצמיחה וההתפתחות האישית שלכם.
עליכם להתמקד בשינוי שלכם ולא לדרוששהילדים ובני הזוג יהיו אלו שישתנו. זה לא אומר שהם מושלמים וצודקים אלא פשוט שאין לכם שליטה עליהם.
הבינו שכשאתם משתנים העולם סביבכם משתנה. יש לכם השפעה אבל לא שליטה.
המטרה היא לפתח יחסים שכוללים דו-שיח, הקשבה, הבנה, פתיחות, כנות וקירבה.
בפועל, יש ללמוד את דפוס היחסים שנובע מהילדות שלכם ולהביןאיך הוא משפיע על היחסים עם הילדים ובני הזוג.
לאחר מכן תוכלו לשנות את הדפוס ולהגיע לאיזון ולחוסר תלותעל ידי הכרה של הערך העצמי שלכם, ופיתוח היכולת להניחלרגשות להימצא בתוככם ללא בריחה ולתת אמון בעצמכם, באחרים ובעולם. דפוסי הילדות נשברים באמצעות תהליכים טיפוליים, אימוניים וערכיים.
עליכם ללמוד ולהתמחות בתקשורת לשלום.
כעת יהיה ביכולתכם להבין כיצד לתקשר בדרכי שלום ולא בדרכי גישור או משא ומתן.
צידה לדרך:

כנות בלתי מתפשרת.
התמדה, התמדה והתמדה.
מורה ומדריך מלווה

10. אומץ להיות כל זאת.

נספח-דוגמאות מהחיים לתבניות רב דוריות

סבתא-אימא-ילד

כשאתם קוראים את הדוגמאות, חישבו בעיקר על החיים ועל הדוגמה הפרטית שלכם. נסו להבין איך מערכת היחסים שלכם עם הוריכם השפיעה על אופן ההתנהלות שלכם עם ילדיכם ויצרה את התבנית שלכם. הדוגמאות כוללת סיפורים בגוף ראשון ופרשנות שלי למצב.

סיפורה של ס.

אימא לבת בשנות ה-30 שכבר הפכה לאימא בעצמה. ס. והבת שלה נמצאות בעימות מתמיד.

"אימא הייתה שתלטנית ודעתנית. היא תמיד החליטה מה עליי ללבוש, השתמשה בהפחדות כדי לשלוט בי והזהירה אותי כל הזמן מכל מיני אסונות לכאורה. ההתייחסות שלה לציונים הייתה קשה במיוחד. לא משנה איזה ציון קיבלתי, תמיד הייתה שואלת למה לא קיבלתי 100, האם אחרים קיבלו ציונים משלי ואיזה ציון קיבלו חבריי לכיתה. כל הזמן הייתה משווה אותי לאחרים. אם מישהו קיבל ציון טוב משלי זה היה עלבון למשפחה והיא שלטה בי דרך ייסורי המצפון שעוררה בי. ואם אכן קיבלתי 100 הייתה אומרת, 'אולי זה היה מבחן קל'.
מעולם לא שמעתי ממנה מילה טובה, מלבד הפעמים שבהן הייתי מקשיבה מאחורי הדלת כשסיפרה לחברות שלה עד כמה הבת שלה מצטיינת ומוצלחת".

אימא של ס. מימשה את עצמה דרך הבת שלה. כנראה שהאם בעצמה סבלה מחוסר ערך עצמי ושאבה אותו מהבת שלה בכך שדרשה ממנה להצטיין, כמובן בלי להבין את הנזק שנגרם לביתה ומתוך מחשבה שהיא מדרבנת את הילדה להצלחה. האם פעלה מתוך כוונה טובה ולא הבינה את המשמעות ההרסנית של הדפוס שאותו העבירה לביתה, את הערך העצמי הנמוך ואת חוסר הביטחון שהנחילה גם לדור הבא.

"כאדם בוגר אני תמיד מרגישה שאני לא עומדת בציפיות, שאני לא מספיק טובה, שאני לא מספיק מוצלחת".

כששאלתי את ס. מה היה הצורך הגדול ביותר שלה מאימה, ענתה, "כל מה שרציתי מאימא היה

חיבוק, מחמאות, חיזוק, עידוד, שתקבל אותי כמו שאני ושתיתן לי הכרה. ליטוף קיבלתי רק כשהייתי חולה".

כששאלתי אותה לגבי יחסיה עם ביתה ענתה, "

גם מהבת שלי אני זקוקה להכרה. אני רוצה שהיא תגיד שאני צודקת כשאנחנו מתווכות אני צריכה אישור לעמדה שלי. הבת שלי תמיד מטיחה בי את העובדה שאני חייבת לצאת צודקת ואני מפחדת שהיא תרגיש כלפיי כמו שאני הרגשתי כלפי אימי".

בגלל שהוטבעה בס. האמונה שהיא לא מספיק טובה, היא כל הזמן זקוקה להערכה מבחוץ ע"י הוכחה שהיא צודקת. היא מתנהלת עם ביתה באותה הכוחניות והשליטה שאיתן התנהלה אימה איתה. הבת של ס. גדלה עם אימא שחייבת להיות צודקת ותמיד להגיד את המילה האחרונה, חוותה שוב ושוב את התחושה שהדעה שלה לא נשמעת ועקב כך פיתחה גם היא ערך עצמי נמוך. מאחר שהבת מוחצנת היא מסווה את חוסר הביטחון על ידי הפגנת ביטחון עצמי עודף, מתנגדת ומתעמתת עם אימה. כך, שלוש נשים חזקות בעלות ערך עצמי נמוך מתנהלות מתוך שליטה ומסוות חוסר ביטחון.

תופעה רב דורית של פגיעה בערך העצמי, התנהלות כוחנית ושתלטנית והדחקה של כעס שמייצרים מתח ועימותים גלויים וסמויים.

הפתרון

כשס. תשפר את הערך העצמי שלה, תיפטר מהצורך להיות צודקת ותאמין שהיא שווה וטובה כפי שהיא, רק אז מערכת היחסים שלה עם הבת תירפא. רק אז לביתה יהיה מקום, תחוש חופש ואפשרות להתבטא.

סיפורה של ז.

אימא לשני ילדים, האחת בת 15 שאיתה יש הרבה עימותים והשני בגיל צבא, ילד טוב.

"עד גיל שלוש חייתי בלינה משותפת בקיבוץ*. המטפלות היו ההורים שלנו במשך רוב שעות היום והלילה. בלילות היה אינטרקום שאיתו יכולנו לקרוא למטפלת השומרת התורנית או שבכינו והיא שמעה אותנו דרכו. כמובן שאף פעם לא הייתה מגיעה אלינו מיד. מגיל ארבע עברנו לגור עם ההורים ובכיתה י' שוב יצאנו לגור במבנה נפרד, שני ילדים בחדר".

ילד שעליו לבלות לילות בלי ההורים שלו בגיל כל כך משמעותי מבחינה רגשית בחייו חש נטוש. ההורים משאירים אותו לבדו והחוויה הזו גורמת לפגיעות בכל הקשור לאהבה, לביטחון ולערך עצמי שכן אם ההורים משאירים אותו לבד משמע הוא לא מספיק חשוב להם, משמע אין לו ערך, משמע חוסר ביטחון.

"אחי הבכור היה טוב בכל, מוצלח וחכם. אימא הייתה אשת מקצוע ואבא היה מוצלח בכל תפקידי הניהול הבכירים שביצע, בעל כושר ביטוי עצמי גבוה ומאוד מעורב בענייני הקיבוץ.

תמיד הייתי משווה את עצמי לאחי. בקיבוץ כולם ציפו מהילדים שיהיו מוצלחים כי כל הילד היה הילד של כולם. ובתור הבת של ההורים המוצלחים שלי, הרגשתי שעליי לעמוד בציפיות ולהיות מוצלחת כמוהם.

הייתי ילדה לחוצה תמיד ומרצה. ילדה טובה שתמיד השקיעה בלימודים".

מאיפה לומדת ילדה להשוות את עצמה לאחרים? מהסביבה כמובן, בטח שמסביבה כמו קיבוץ שבה כולם מכירים את כולם. בחברת הילדים יש נורמות וסטנדרטים שצריך לעמוד בהם וכולם יודעים מה מצופה מהם. זה מפעיל על הילד לחץ קבוע להוכיח את עצמו כבעל ערך. מי שעומד בזה, מקובל. מי שלא, משתרך מאחור והערך העצמי שלו נפגע באופן קבוע.

"ההורים סיפרו שיום אחד הם הלכו לשכנים והשאירו אותנו ישנים בבית. כשהתעוררתי ולא מצאתי אותם, יצאתי לחפש אותם בלילה ברחבי הקיבוץ. הרגשתי אבודה.

כמה פעמים במהלך הילדות, הוריי נסעו לחודש שלם לחו"ל. אותנו השאירו עם סבתא או עם אנשים אחרים מהקיבוץ. היום זה נראה לי מופרך לנסוע אפילו לשבוע ולעזוב את הילדים שלי".

עוד דוגמאות לטראומה של לבד, פחד, חוסר ביטחון והוכחה נוספת שבסופו של דבר אין על מי לסמוך בחיים. תמיד אהיה לבד. זה מייצר לחץ וצורך חזק ואובססיבי לשליטה בכל מיני דרכים באחרים ובמציאות כדי לקבל ביטחון.

ובגלל שאותה עזבו, ז. לא תעזוב את ילדיה אלא להפך, תיצמד אליהם חזק כדי שלא יחוו את מה שהיא חוותה בילדותה. איך ילדיה ירגישו איזה דפוס זה יגרום לילדיה לפתח? ומה הם הצרכים של ז. שעד היום גורמים לה לחזור על אותו דפוס התנהגותי?

"רק רציתי שההורים יהיו נוכחים. הייתי צריכה אהבה, הערכה וביטחון. היום,

אני צריכה ביטחון ושליטה באופן שחונק את הסביבה הקרובה שלי. הבת שלי מבקשת שניסע לחופש וכל הזמן מנסה לברוח ממני ומתמרדת. גם כשאני מנסה להיות מעורבת בפעילות שלמענה מגייסים את עזרת ההורים, היא מבקשת שלא אשתתף ולא רוצה אותי בסביבה.

כשהבן שלי היה צעיר יותר הוא מיד היה מפתח מחלה אם היינו נוסעים רק אני ובן זוגי לחופשה של סוף שבוע. כנראה מרוב שהייתי צמודה אליו".

לבן ולבת יש תגובות שונות והפוכות לשליטה של האם. הבת מגיבה באקטיביות ומתנגדת, ואילו הבן הוא פסיבי, מרצה או מגונן על האם. לכן זה נראה לז. שעם הבן הכול בסדר כי הוא נחמד ומשתף פעולה, מתקשר אליה וצריך אותה. זה מוכיח לה שהיא אימא טובה. מפני שהבת מתמרדת, ז. משווה בינה ובין הבן וקובעת שהאחד טוב והשנייה בעייתית. כלומר, הבת לא בסדר אבל היא, ז., בסדר ויש לה הוכחות לכך כי הרי היחסים עם הבן טובים. ההשוואה הזאת מורגשת בחלל הבית ופוגעת בבת עוד יותר. אבל למען האמת גם הבן נפגע מהדפוס של האימא, אלא שהוא מופנם ואילו הבת מוחצנת. הבן נפגע כי נעשה תלותי ואילו הבת פיתחה דפוס של התנגדות. כל אחד לפי אופיו.

הפתרון

כשז. תשפר את הערך העצמי שלה, תיפטר מהצורך לקבל ביטחון דרך שליטה, תהיה בטוחה בעצמה ובמי שהיא, ותאמין שהיא שווה וטובה כפי שהיא, רק אז הקשר עם הילדים יירפא. איך? ז. תשחרר שליטה הבת תחווה שחרור וחופש להיות מי שהיא והבן יזכה לעידוד להיות עצמאי ולהסתדר לבד ללא פחד.

The post איך השפיעו הוריי על הקשר שלי עם ילדיי appeared first on אריה קלטמן | אושר במשפחה.

אומץ להביע רגשות ויכולת להיות פגיע הם המפתחות לקשר משפחתי בריא

אריה קלטמן — Sat, 06 Jun 2015 16:49:58 +0000

האומץ להביע רגשות והיכולת להיות פגיעים הם המפתחות לקשר משפחתי בריא

למה הורים לא מצליחים ליצור קרבה? ובכן, חוויית ההורות היום יומית מלווה בלא מעט מתחים והורים רבים מדווחים על חוסר אונים ביחסים שלהם עם ילדיהם. הסיבה הלא מודעת לכך היא שרובנו מפחדים להיחשף ולהביע רגשות כי אנחנו חוששים שנראה חלשים. הבעיה היא שבלי כנות והבעת רגשות אין אפשרות ליצור קרבה.

האימא ישבה מולי וכל מילה שלה הביעה כאב. "הבעיה הפרטית שלי היא בעיקר עם בני הבכור שאיתו הייתי רוצה לשפר את התקשורת. אני מחפשת קרבה ופתיחות, וכמו שאמרת בסרטונים שלך הייתי רוצה שהוא יראה אותי כאדם משמעותי בחייו, אבל יש מחסומים רבים. הוא לא ממש נותן לי להתקרב, אין בינינו תקשורת רגשית, הוא מאוד סגור ולא חושף בפנינו כמעט שום דבר רגשי. אני מרגישה שיש לו קשיים בעיקר רגשיים ורוצה לעזור לו ולהיות קרובה אליו, ומחפשת את הדרך שתאפשר לי את זה."

בכל שיחה שיש לי עם הורים לילדים בכל גיל, בין אם זה 13 או 31 , 11 או 40, אני תמיד מגיע לאותה מסקנה: כולם רוצים את אותו הדבר: תקשורת, קרבה ופתיחות. לכן, אלה המילים שמופיעות על הלוגו שלי.

אז למה זה לא מצליח? למה היצירה הכי משמעותית שהיא קשר חם עם הילדים נכשלת?

בהמשך השיחה עם אותה אימא התבררו הגורמים.

"זה מראה כמה זה כואב אבל אני לא מתפרקת ובוכה אלא מחזיקה. היה לי טוב שהקשבת לי אבל עם הבן שלי אני לא חושפת את כל הדברים כי אני חייבת להיות מושלמת, חייבת להיות בסדר, הולכת על ביצים וחוששת להיפגע מהילד. לחשוף חולשות זה לא בסדר. כבר מהבית אימא אמרה לי "תהי חזקה'".

כלומר, רגשות = חולשה = לא בסדר. להביע רגשות זה חולשה ואם אסור להביע את החולשות מול הילדים כי זה לא בסדר , אז אסור להביע רגשות. "הם לא ראו אותי בוכה, חוץ מהתפרצויות בלתי נשלטות. שזה שוב לא בסדר… " המשיכה האימא בדבריה. ככה זה כשלא מביעים רגשות, בסוף זה מתפרץ.

התחלנו תהליך

ייעצתי לאימא להתחיל לייצר קשר מסוג אחר עם הקרובים אליה. לשתף את בן הזוג ואת הילדים ברגשות שלה ובעיקר הלא נעימים. בתכונות שהיא לא אוהבת בעצמה. להיות כנה ולהיות מוכנה להראות אמיתית ולא מושלמת. כמעט תמיד אימהות מגיבות בחשש ובפחד שיצחקו עליהן, בעוד שהאבות, הגברים, הם לא מספיק אמיצים להיפתח ולהיחשף ובדרך כלל לא מצטרפים לנשים בתהליך. חוששים להיראות חלשים. נשיים

"אני מפחדת להיפגע לכן אני לא יכולה לשתף ברגשות", התנגדה האימא.

"את רוצה ליצור קרבה עם הילד שלך ורק רגשות יוצרים קרבה אמיתית. דעות ומחשבות מרחיקים כי אנשים שונים בעלי דעה שונה . רגשות של עצב, כעס או כל רגש מוכרים וידועים לכל אדם. כולם חוו אותם רגשות. לכן זה מקרב. יותר מכך, רגשות כנים יוצרים פתיחות אצל הצד השני. רגשות כנים של פחד, כאב, מבוכה, העלבות ופגיעות מקרבים, זה אנושי", הסברתי לה.

"זה נכון וזה המקור לכל בעיות התקשורת שלי", ענתה.

שאלתי אותה מה הם שלושת הדברים הכי חשובים לה בחיים ואחרי שחשבה מעט ענתה, "כנות, חברות ואהבה".

"איך כנות, חברות ואהבה מסתדרים עם זה שאת לא משתפת את בעלך והילדים במה שעובר עלייך מבחינה רגשית בחיים?" שאלתי בתגובה.

"אני חושבת שזו בעיה של הרבה אנשים שמעמידים פנים ונראים חזקים. אנחנו כאילו מרוויחים נקודות אבל גם מרגישים שיש הרבה צביעות. לא חושפים חולשה ולכן גם לא מוכנים לקבל עזרה, כדי שלא להיראות חלשים", הסבירה.

"את מאמינה מצד אחד בכנות ובחברות ומצד שני את לא כנה. אז יש עימות פנימי לא מודע בין האמונות שלך לבין הצד הרציונלי שלך שמפחד להיות פתוח. זה קורע אותך מבפנים ומעייף אותך." המשכתי והסברתי את חשיבות התרגול של כנות ופתיחות, וההסכמה להראות חלשה.

"אני רוצה לעשות את התרגיל כדי לתרגל אומץ וכנות, לבטא את עצמי ולהפסיק ללכת על ביצים סביב האנשים הקרובים אלי. כך אוכל לתת דוגמה אישית לכנות. אבל באותו זמן אני גם מפחדת לעשות את זה, וזאת כנות. אני צריכה להחליט אם אני קופצת למים או מחכה", סיכמה ואז הוסיפה, "אני צריכה להעז".

באותו שבוע, קיבלתי ממנה את המייל הראשון.

התקיימה שיחה עם הבן שלי ואני מאוד התרגשתי. סיפרתי לו על התהליך שהביא אותי להחלטה לעשות מעשה ולשפר את הקשר איתו. הוא אמר שגם הוא רוצה לשפר רק שהוא לא ידע מה לעשות כדי שזה יקרה. הוא אמר שהוא מאוד שמח שלקחתי את הצעד הקשה והלא פשוט הזה ושאני עושה ניתוח לב פתוח, וזה לדעתי ממש קולע. סיפרתי לו על התהליך ועל התרגיל. כשהראיתי לו את רשימת התכונות שאני לא אוהבת בעצמי הוא אמר, "חלק גדול מהרשימה הזאת אכן מפריע ליחסים שלנו". הוא גם אמר שישמח לתת לי משוב (חיובי או שלילי) או להציב מראה כשיראה ביטוי כלשהו של אחת התכונות ברשימה. אני מרגישה שינוי וזה טוב".

באופן מפתיע ובלתי צפוי, למרות הפחד שלה לשתף את בעלה קיבלתי לאחר כמה ימים את המייל הבא.

בוקר טוב, תשמע, או שאני מתאבדת שיעית או שאני באמת אמיצה. אתמול בערב דיברתי גם עם בעלי. הרגשתי שאין לי מה להפסיד אלא רק להרוויח. הוא אמר שהוא מבין ומסכים עם הדרך מאוד. אני חייבת לומר לך שמשיחה לשיחה אני מבינה טוב יותר את עצמי, את מה שאני מרגישה ולאן ולמה אני רוצה שינוי. אני מבינה שההתנהלות שלי עד עכשיו מבוססת בילדות. אני לא בחרתי להתנהל ככה באופן מודע, הגבתי אוטומטית למציאות סביבי וזו תוצאה. אני עכשיו רוצה לבחור להתנהל אחרת! תודה לך על פקיחת העיניים.

המפתח ליחסי קרבה עם ילדיכם ובני הזוג

קרבה נוצרת על ידי בנייה של קשר, שהוא הדבר המהותי ביותר לחיי משפחה וקהילה בריאים. לא אוכל להסביר טוב יותר מכפי שעשתה זאת ברנה בראון כשהסבירה מהי המהות שמאפשרת יצירת קשר ובקרבה עם אחרים: היכולת להיות פגיעים.

אני רוצה לשבור את המיתוס שקובע שפגיעות היא חולשה. זה נשמע לא הגיוני, זה מנוגד למה שכולם אומרים
ולמה שההורים והחברה מלמדים. אבל האמת היא שמי שלא פגיע לא מסוגל להביע רגשות, ולא יכול להיות פתוח וליצור קרבה.

למרבה הצער, רובו המוחלט של המין האנושי מאמין דווקא בדבר שיוצר נתק, הלוא הוא הבושה והחשש שאם אחרים יראו או ידעו איך אני מרגיש לא אהיה ראוי לקשר ואחווה ואקבל דחייה. לכולנו יש את זה. המקור לבושה הוא התחושה שאני לא מספיק טוב, או יפה, או חכם, או מוכשר, או עשיר, או רזה וכן הלאה.

מאיפה זה נובע?

הגורם שמנתק אותנו מהקשר עם האחר הוא הפחד שאני לא ראוי. אם האחר ידע שאני כך וכך הוא ידחה אותי. האנשים שכן נמצאים בקשר של קרבה גם עם ילדיהם וגם עם בני זוגם הם אלה שהיה להם האומץ להיות לא מושלמים, או במילה אחת: אותנטים. אותם אנשים שמוכנים לוותר על הדימוי של מה שהם אמורים להיות כדי להיות מי שהם. הם פיתחו את היכולת להיות פגיעים.

איך הם עשו את זה?

הם מוכנים לקפוץ ראש ולהסתכן. לעשות את מה שנדרש כדי ליצור קרבה בלי שיהיה להם בטחון בתוצאה הסופית. וכשמדובר על הורים, אלה הם ההורים שמוכנים להשקיע במערכת היחסים עם ילדיהם ולקחת את הסיכון שזה גם עלול שלא להצליח.

ברנה בראון אמרה, "אנו מנסים לשפר את ילדינו עד שלמות ובאופן מסוכן. הרשו לי לספר לכם מה אנו חושבים על ילדים. בילדים יש מוכנות מובנית להתמודד עם קושי מהרגע שהם נולדים וכאשר אנחנו מרימים את התינוקת המושלמת הזו בידינו, תפקידנו הוא לא לומר "הביטו בה, היא מושלמת" ולוודא שתישאר מושלמת – שתגיע לקבוצת המחוננים עד כיתה ה' ולאוניברסיטה עד כיתה ז'. זה לא תפקידנו. התפקיד שלנו הוא להביט ולומר, "את יודעת מה? את לא מושלמת ויש בך מוכנות להתמודד עם קושי, אך בד בבד את ראויה לחוש נאהבת ושייכת, ללא קשר לתוצאות שלך". זהו תפקידנו. תראו לי דור של ילדים שגדל כך וזה יעשה סוף לבעיות של הנתק בין הורים לילדים".

כשמפסיקים לשלוט בתוצאות ומסכימים להיות פגיעים, מאפשרים את לידתם של החופש, השמחה והאהבה.

ככה זה נראה בפועל

כדי להימנע מפגיעות אנחנו משתקים אותה. צריך להבין שזהו רגש שאותו אנחנו חונקים וכולאים. כשנפגעים לא מודים בכך, כשקשה לא משתפים, כשרוצים תמיכה מרצים, כשרוצים להגיד לא אומרים כן וההיפך. בקיצור, נחנקים. התמכרנו לצורך בוודאות ולצורך להיות מושלמים, כאלה שלא טועים.

האלטרנטיבה היא להסכים שהילדים שלכם יראו את הפגיעות שלכם בכך שתהיו כנים. ואז תתנו לילדים שלכם את האפשרות להיות כנים בעצמם ולקבל את הפחדים שלהם בטבעיות, בלי להסתיר ובלי להתאמץ לא לפחד.

אני טוב כפי שאני ולא צריך לגונן על דבר ולכן אני מקשיב, מבין, מכיל ואוהב.

"אם אני אני בגלל שאני אני ואתה אתה בגלל שאתה אתה אז אני אני ואתה אתה. אבל אם אני אני בגלל שאתה אתה ואתה אתה בגלל שאני אני אז אני לא אני ואתה לא אתה"

הרבי מנחם מנדל מקוצק

The post אומץ להביע רגשות ויכולת להיות פגיע הם המפתחות לקשר משפחתי בריא appeared first on אריה קלטמן | אושר במשפחה.

בעוד 10 שנים האושר הטבעי של נכדיי כנראה יחלוף

אריה קלטמן — Mon, 09 Mar 2015 10:06:29 +0000

השעה היא 6:30 ביום שבת בערב. אני מחזיק את אחד מנכדיי על הידיים והוא מביט בי באהבה וחוזר על שמי. גבר קטן, פניו מול פניי, הוא דוחף שוב ושוב את חוט הקפוצ'ון שלי לפי, אני כאילו בהפתעה נושך את ידו ושנינו מתגלגלים מצחוק. משחק. בשבילו, החיים הם משחק אחד גדול. אושר. כל רגע הוא חדש, סקרנות בלתי נגמרת, כולו ממוקד רק ברגע הזה. הוא עדיין לא יודע שיש עתיד וכמעט שאין לו זיכרון עבר. עובר מגירוי לגירוי בהנאה. עסוק רק במה שקורה ברגע הזה.

האנרגיה שלו משפיעה עליי וברגע הזה אני איתו. אני כמוהו, דאגות המחר אינן כמו נמחו מעל פני האדמה וזיכרונות העבר שלי גם הם נמוגו כולם לתוך הרגע הזה ולצחוק המתגלגל שלנו. גם הדקה הבאה איננה ידועה לי ובמצב הזה אני הכי יצירתי וממציא איתו בכל פעם את הרגע הבא. אני ילד והרעיונות של המשחקים נוצרים מתוכי. אין צורך במשחקי קופסה כי כל דבר סביבנו הוא משחק. זוחלים על הרצפה ומתחת לשולחנות, זורקים שמיכות על הראש וקופצים באוויר. פשוט חיים. ילד.

ופתאום חולפת במוחי מחשבה ואני מבטא אותה לתוך חלל החדר בספונטניות, "איך זה קורה שבתוך 10 שנים, ואולי עוד לפני כן, יחלוף האושר הזה של נכדיי?"

תשומת הלב של הנוכחים בחדר מופנית אליי ואני ממשיך, "הטוהר יעלם, הספונטניות תקבל צורות שונות של התאפקות או מרידה." אני מפסיק כדי שלא לחפור להם, אבל במוחי ממשיכה המחשבה באותו הקו, "אצל נכדיי אותה הפשטות של הרגע תתחלף במורכבות ובכובד. עם השנים, הילד הזה עומד לעבור תהליך איטי ולהפוך להיות מתוח ומודאג הוא יתחיל להרכיב לעצמו טכניקות שיעזרו לו להתמודד עם החיים שללא ספק יצלקו אותו. עם הזמן הוא יניח על פניו מסכה בלתי מודעת ויפעל כדי להשיג את הצרכים הנפשיים שיחסרו לו. איך זה שפתאום יחסר לו? הרי כרגע לא חסר לו. פתאום יחסרו לו תשומת לב, הערכה, שייכות, הצלחה, תוצאות, הישגים, שיראו אותו, הבנה … כל הדברים שנדרשים כדי לפתח ערך וביטחון עצמי. זה לעומת התינוק הזה שמשחק איתי כרגע, שאין לו פחד והוא לוקח סיכונים כל הזמן באופן טבעי. קופץ מהשולחן לידיים שלי והולך על מעקה. למה ?!"

הבנתי שהילד הזה הוא אני ועוד הרבה הורים, אנשים וילדים שפגשתי במסע שלי. זה מה שקרה לרובנו.

למה זה קורה?

כי בשביל הילדים כתינוקות, אנו ההורים , האורים והתומים. אנו האמת. אנו אמורים לספק להם לא רק צרכים פיסיים כמו אוכל ולבוש אלא גם צרכים נפשיים שעיקרם: הבנה, הערכה, ביטחון, כבוד ואהבה. אבל אף אחד לא לימד אותנו מה ואיך מגדלים ילד. הילדים סומכים עלינו, המבוגרים, אבל בשלב מסוים הם מתאכזבים מאיתנו. הם יצטרכו אותנו אבל אנו לא נהיה שם עבורם. הראש שלנו יהיה במקום אחר או שלא יהיה לנו את הידע המתאים. סביר? כן סביר לגמרי! כמו שקורה לרוב ההורים. האמון שנותן בי הנכד ככל הנראה יחלוף כי לא תמיד אעמוד בציפיות שלו, או שאלה יהיו ההורים והמורים שיאכזבו דווקא כשהוא יהיה זקוק להבנה, להערכה, לתחושת ביטחון ולאהבה.

אותו ערך עצמי שאמור להיות לו כתינוק שלם וטהור שהגיע לעולם, יימחק בעקבות ביקורתיות ודחיפה להצלחה, השוואה עם אחרים, אי עמידה שלו בציפיות שלנו ושהוא שווה בתנאי. ההתנהגות הזאת של עולם המבוגרים גורמת לילד לכעוס ובתמורה הוא זוכה לתגובה לא נעימה מההורים, מהגננת או מהמורים, וחוזר חלילה. לא בטוח שיהיה מי שיבין אותו ויש להניח שמתישהו הילד יפריע למבוגרים בתוך ים המטלות וחוסר הזמן של ההורים בעודם צועדים בדרך אל עבר המטרה הבאה והעומס בו הם חיים.

עכשיו אני פונה אליכם הורים. "אנחנו ממש לא אשמים בסרט הזה. גם אנחנו כולנו כילדים נשרטנו מהורינו והסביבה. אנחנו שורדים בתוך ים הדרישות שמציפות אותנו. אין לנו אפשרות להגיב בצורה מדויקת לכל צורך של ילדינו וגם לא ממש קיבלנו הדרכה מתאימה". ואני אומר, בואו נחליף את האשמה באחריות על ההתנהגות שלנו , נכיר בטעויות ונתקן אותם ונבנה יחסים חדשים. ואם לא…

זהו הגורל העתידי לנכדינו

עם הזמן הילדים בעצמם ידחיקו את הכעס שנחשב על ידי כולם לתגובה בלתי ראויה והראש יגיד לרגש שלהם, "תסתמי את הפה ותפסיקי לכעוס או לבכות כי זה ממילא לא מועיל". ובאמת היא, הרגש, תפסיק לבכות או לכעוס ואנרגיית הכעס תישאר תקועה בגרון או בחזה ותהפוך לבועות של כאב. כמונו, גם הילדים יאבדו את היכולת להביע רגשות כנים כי אף אחד סביבם לא למד לנהוג ככה. להיפך, אומרים להם שהבעת רגשות שווה חולשה. במקרה הטוב בשביל לעמוד בציפיות הסביבה הם יפנימו את המסר ובמקרה הרע יתפרצו, יפרקו בדרכים לא ראויות ואז כמובן הסביבה תייסר אותם על התנהגותם, התסכול שלהם יגבר והערך העצמי ירד בעוד כמה דציבלים. למה? בגלל שהם לא מבינים את הרגש האינטנסיבי הזה שפורץ מהם. גם להם לא נעים. הם מאמינים שהם רעים או במקרה הטוב לא בסדר, מה שמגביר את התסכול והכעס כי הם מרגישים שאיש לא מבין אותם, שהם לבד ושאין להם על מי לסמוך. לכן הם מפתחים אחת מהשתיים.

תבניות התנהגות של סגירות והדחקה ואז מגיבים בצייתנות. ההורים מרוצים מצד אחד ומתלוננים מצד שני אנחנו פשוט לא מבינים "למה אתה לא משתף, לא מדבר, לא פתוח, תהיה יותר חברת".

או תבנית של התפרצויות זעם וחוסר קבלת מרות. העימות וויכוח עם ההורים הם השיגרה.

בפנים הם בודדים ומבינים שצריכים להסתדר לבד.

בקיצור, הילדים הקטנים ומלאי החיים האלה בונים לעצמם איזה שהיא תדמית על עצמם שהיא לא הילד הטבעי הזה שכרגע משחק על הידיים שלי. בא לי לצעוק, "האם זה גורל ואין באמת מה לעשות? האם זהו הכיוון היחידי שאליו אנחנו מסוגלים ללכת?"

ואם אתם חושבים שאני מגזים, אז איך יכול להיות שמידת השימוש בתרופות נגד דיכאון עלתה גם בשכונות הכי טובות בארץ? איך ייתכן שהדרישה לפסיכולוגים ואחוז הגירושים עולים? למה האלימות בכלל ובבתי הספר בפרט הפכה לנורמה? איך זה שיש כל כך הרבה בעיות התנהגות אצל ילדים? מאיפה מגיעות כל אותן פגיעות של ילדים בילדים ושל ילדים במורים, וכל התלונות של הורים שאיבדו שליטה על הילדים שלהם? מדוע כל כך הרבה הורים למתבגרים מבקשים היום לסלול דרך לפתיחות ולתקשורת עם ילדיהם שאומרים להם צאו לנו מהווריד, שלא מספרים על עצמם כלום, שלא מדברים על החוויות שלהם בבית הספר ועם חברים? ומאיפה נובע כל חוסר הכבוד למבוגרים באשר הם?

הנה הילד הקטן הזה שבזרועותיי כל כך תמים וטהור. למה זה לא יכול להישאר ככה? הרי כרגע בינו לביני יש רק חום, חיבוק ואהבה. אני איתו לגמרי, מסור אליו כל כולי. עם הנכדים, אין זה משנה מה הם מבקשים, אם הם מסרבים לצאת מהמקלחת או אם לא מתאים להם לגרוב את הגרביים. יש לי סבלנות אליהם ולכן הם בדרך כלל ממלאים את הבקשות שלי באופן טבעי. בלי לחץ שלי. זה גם בסדר שהם מתעקשים מרוב עייפות, ובוכים, ומאבדים לפעמים קשר וחיבוק וחום יאפשרו לדרמה להסתיים בהירדמות.

שוב אתם ספקנים, "מה אתה מבין, אתה סבא אלה לא החיים האמתיים" ואתם צודקים. למי יש סבלנות או זמן לחכות לילדים שיקשיבו ויעשו את מה ביקשנו כשחייבים לפזר את כולם על הבוקר במסגרות ולהגיע לעבודה בזמן? או כשרוצים שכולם כבר ילכו לישון כדי שיהיה לנו רק רגע אחד לעצמנו בסוף היום? נכון. הייתי בסרט הזה. אבל זה לא אומר שאי אפשר אחרת.

אז הנה אנחנו היום עם ילדים מתבגרים וילדים מבוגרים ויש בינינו מתחים או נתק. אין מספיק פתיחות, התקשורת לקויה, אי ההבנות פורחות וכך גם העימותים, בין אם סמויים או גלויים. במקרה הטוב התקשורת עניינית והיחסים סבירים, ופה ושם יש כמה רגעים טובים. אבל כולנו יודעים שזה לא מספיק.

אז מה עושים אחרת?

זה הסוד שלי!

מתמקדים ביחסים ולא בפקודות עשה ואל תעשה.
בונים יחסים שיוצרים קירבה ולא משחקים דמות של הורה. הילדים שלנו רוצים לפגוש בני אדם ולא בעלי תפקידים כמו הורה, אבא או אימא.
להיות בן אדם משמעו:

להסתכל על עצמנו בכנות, ללמוד מי אנחנו, להיפרד ולהתנקות מהעבר. לפתוח דף חדש. לא לרָצות ולא לשלוט. להביע רגשות. לקחת אחריות ולהתנצל על חלקכם. לשאול ולא לצוות. להבין את האחר ורק אז לצפות להבנה. לשתף את האחרים בצרכים שלכם. להציב גבולות אך ורק כשהדבר באמת הגיוני ונדרש. לפרגן והרבה. לתת דוגמה אישית. לחיות לפי חמשת הערכים: להבין, להעריך, לכבד, לתת ביטחון, לאהוב. להודות לילדים שלכם על כך שהם כאן איתכם.

אם תהיה פריצת דרך ביחסים שלנו עם ילדינו המתבגרים והמבוגרים, הנכדים שלנו יזכו לגדול בתוך עולם אחר. זהו כל פועלי – לעזור להורים לחולל את השינוי הזה. לחדש את היחסים עם הילדים המתבגרים והמבוגרים ולפתוח דף חדש.

זה מייל שקיבלתי מאימא בעקבות קריאת המאמר הזה:

"אריה יקר, כל כך ריגשת אותי במאמר הזה.. כל כך הזדהיתי עם הילד.
כמה עבודה פנימית אני עושה היום כדי להחזיר לעצמי את האמון והערך בעצמי,
כמה אני משקיעה כדי לתקן יחסים עם הבנות שלי.
תודה ענקית על השיקוף שקיבלתי דרכך, על החיזוק הסמוי שהכל בסדר איתי (:

חיבוק גדול"

The post בעוד 10 שנים האושר הטבעי של נכדיי כנראה יחלוף appeared first on אריה קלטמן | אושר במשפחה.

לא כתבתי על זה אף פעם, עכשיו הגיע הזמן

אריה קלטמן — Tue, 17 Feb 2015 21:20:23 +0000

אחרי שנים שאני מנחה הורים ומלווה אישית משפחות לילדים מתבגרים ומבוגרים, אני רוצה לשתף אתכם בתובנה הכי חשובה שלי שעד היום לא כתבתי עליה מעולם.
במקצועי, אני פוגש הורים רבים וכולנו נוטים לתקשר עם הילדים שלנו במונחים של מדברים עם הילדים עשה או אל תעשה, נכון ולא נכון, בסדר ולא בסדר. הרשו לי אם כן לומר אחת ולתמיד שזאת לא הדרך. הדרך הנכונה לפיתוח קשר טוב עם ילדיכם היא להתמקד ביחסים שלכם איתם. לו רק יכולתי לצעוק את זה ברמקול כך שכל הארץ תשמע, הייתי עושה את זה. מהיום, מילת המפתח שלכם היא יחסים. לכו לישון איתה, קומו איתה וחישבו רק עליה: יחסים.
ברגע שנוצרת קירבה יש יחסים, ברגע שנוצרת פתיחות יש יחסים כי כשיש קירבה ופתיחות, יש גם נכונות להתחשב ולכבד זה את זה ומשם, הכול פתיר. נשמע פשוט נכון? למרבה הפלא זה אכן פשוט ואפילו עובד, ממש כמו נס. הבעיה היחידה היא שאנחנו לא מורגלים בזה ולכן איננו יודעים איך להתקרב ולהיפתח.
ההורים איבדו את הכיוון. התבלבלנו. אתה צריך, את חייבת, ככה זה נכון, זה לא נכון, תצליח, אם תעשי ככה התוצאה לא תהיה טובה, אמרתי לך… ומהצד השני, ההורים שמרצים את ילדיהם והולכים לידם על ביצים עד שהם מתפוצצים. מהו הכיוון? הכיוון הוא יחסים.
במקום כל זה, אמרו מה אתם מרגישים ולא מה אתם חושבים, והתנצלו כי תמיד יש על מה להתנצל. אתם אנושיים, תוכלו לדבר על הכול והלב של ילדיכם ייפתח. הם ירגישו אתכם במקום שיחשבו אתכם, הם ירגישו שאתם מעריכים, מבינים ומכבדים אותם וזאת אהבה בפעולה, להבדיל מתיאוריה.
מה שיפה בכל זה הוא שכשאתם תשתפו ברגשות שלכם פתאום גם הילדים שלכם ישתפו אתכם. אם אתם תתעקשו להבין אותם לפתע הם יתעקשו להבין אתכם. צרו אווירה של ערכים ביחסים שלכם עם ילדיכם המתבגרים והמבוגרים וכך ינהגו גם הם בשמחה.

אז איך עושים את זה? אסביר עם סיפור

ב-‏22 ינואר 2004 קרה לי מקרה שאותו העליתי על הכתב. הייתי אז בן 52 וביתי בת 24, ויצאנו שנינו יחד לתור אחר בית ספר ללימודים משלימים בתערוכת אלטרנטיבה, שם הציגו בתי ספר שונים את לימודי הרפואה האלטרנטיבית שלהם.
התערוכה התחילה בשתיים בצהריים והרצאות התקיימו במקום החל מהשעה ארבע אחר הצהריים. שעת הסיום, לפי מארגני התערוכה, הייתה 11 בלילה. מכיוון שהגענו משני מקומות שונים, החלטנו להיפגש שם. בשעת צהריים של אותו היום, רגע לפני שיצאתי לדרך, התברר לי שביתי תצא מהקיבוץ רק בשעה ארבע ולכן לא תגיע לפני שבע בערב ואולי אף מאוחר יותר.
"למה את יוצאת כל כך מאוחר? מה הטעם בזה להגיע לכל כך מעט זמן?"
"לא מתאים לך?" ענתה לי בתקיפות.
שוב חזרתי על דבריי והיא שוב שאלה את אותה השאלה. הבנתי שהתקשורת בינינו לא עובדת ושאני לוחץ ומתעקש על משהו שהוא ציפייה שלי. יותר מזה, הדיון כלל לא היה רלוונטי כי האפשרות לצאת מוקדם יותר כבר לא קיימת והשעה כבר ממילא הייתה מאוחרת.
למרבה המזל, באותו זמן כבר הייתי שקוע בעבודה עצמית ולכן עצרתי להסתכל במראה ולהתבונן פנימה. הבנתי שהתאכזבתי ושהתגובה שלי למעשה הביעה אכזבה מכך שביתי לא עושה את הדברים כפי שאני חושב שצריך לעשותם. אני אומר לה שהיא לא בסדר כשלמעשה הכול היה קשור אליי ולציפיותיי. המילים שלי הביעו התערבות, דעתנות ואכזבה, נימת הקול שלי לא הייתה נעימה, לא שאלתי אותה מה היא מרגישה ולא התעניינתי בה. הייתי מרוכז בעצמי. יותר מזה, יכולתי פתאום לראות שאולי בכל זאת היא ניצלה היטב את הזמן שלה בנסיבות שבהן התנהלה.
ברגע שהבנתי את זה לא חיכיתי. לא סחבתי את הנטל הזה שאני קורא לו סבל ואחרי שעה התקשרתי אליה שוב והתנצלתי על שהתערבתי בענייניה. "הרגשתי מאוכזב וכועס", אמרתי "אבל התגובה שלי לא הביעה אכזבה ממך, אלא מהעובדה שלא נהגת בדרך שבעיניי הייתה הנכונה." התנצלתי על כך שלא ראיתי אותה ושדיברתי אליה בנימה ביקורתית.
פתאום קרה נס. "גם אני חשבתי על זה והבנתי שאולי לא התמדתי במילוי המטרה שאליה התחייבתי. במקום זה, בחרתי לחסוך כמה שקלים ולא לקבל משהו שאני מאוד רוצה – למצוא לי מקום ללמוד בו". הכנות שלי אפשרה גם לה לדבר בכנות וההתנצלות והפתיחות אפשרו גם לה להיפתח.
הבנתי שהדרך שבה תקשרתי איתה, שמשפיעה על היחסים שהם העיקר, היא נושא נפרד מהמקרה לגופו. הפרדתי בין הדברים וכך יכולתי לראות דרכי תקשורת אחרות לגמרי מזו שבחרתי באותו הרגע. הנימה הביקורתית והנוזפת משהו הזכירה לה את הדרך שבה נהגתי לדבר אליה כילדה וזה קומם אותה כי הרי היא כבר בת 24. רק אחרי שתקשורת שלי השתנתה נפתח הפתח לדבר על העניין עצמו.
איכות החיים שלי כולה תלויה בכך שאבין שאנשים אחרים נוהגים כפי שהם ולא כפי שאני מצפה מהם לנהוג. אין לי זכות, אחריות או סמכות לדרוש מאיש לנהוג לפי דעתי. האחריות שלי נפרשת על שני תחומים: הראשון, לחיות את חיי שלי בלבד ואז גם הסביבה וגם אני נצא נשכרים. והשני, עליי לתקשר בדרך שאיננה מטילה אשמה, ללא שיפוטיות או ביקורת. יותר מזה, תקשורת מאוזנת רגשית תעצים אותם ותאפשר להם לגדול. להתרכז ביחסים ולא בפתרונות בדרך שאני רוצה ומחייב אחרים.

כך כתבתי בעקבות החוויה

כשמדברים על יחסים עם סביבתנו מדברים למעשה על התפקידים השונים בחיינו: הורים, בני זוג, ילדים, חברים, בוסים, עמיתים לעבודה ועצמנו. הבנתי שאני ואנשים בכלל יוצרים עימות, במקרה זה עם הילדה שלי, בכך שאנחנו כועסים, שופטים, מתנשאים, והכול בגלל צדקנות. חלקנו עושים הפוך ומפחדים ואז מרצים ומוותרים על עצמנו. בשיחת העימות, אם אפשר לכנותה שיחה, אנחנו מעלים את כל הנימוקים שתומכים בצדקתנו כשמאחוריהם ניצב מטען רגשי של כעס או פגיעות לא רק מהמקרה הספציפי, אלא כזה שמורכב מדעתנו על ילדינו ומהעבר. התדר הזה נקלט היטב אצל ילדינו וברוב המצבים הם כלל לא מקשיבים להיגיון שבדברינו או לעובדות. התקשורת השלילית, נימת הקול, הטון, שפת הגוף והביקורת שמועברת באופן גלוי או סמוי, יחד עם הדעה של ילדינו עלינו, מעוררים אצלם התנגדות רגשית ואין עם מי לדבר.

תפריט האיך ליחסים

הנה המרכיבים לבניית יחסים טובים עם ילדיכם

תקשורת מקשיבה
הסתכלות כנה על עצמנו
הבעת רגשות
להודות ולהתנצל על חלקנו בעימות
לשאול ולא לומר או להגיד.
להבין את האחר ורק אז לצפות להבנה
לבטא את הצרכים שלנו
לבקש בקשות ספציפיות בהתבסס על הצרכים שלנו. ולהסכים לקבל גם לא.
רק בסוף, אם הדבר באמת נדרש, להציב גבולות
לתת דוגמה אישית
להודות לילדינו על כך שהם ילדינו

פעלו עכשיו כי זה יכול להיות אחרת!

The post לא כתבתי על זה אף פעם, עכשיו הגיע הזמן appeared first on אריה קלטמן | אושר במשפחה.

המקום הבטוח כהורים

אריה קלטמן — Tue, 10 Feb 2015 16:31:18 +0000

מהו המקום הבטוח שכל אחד מאיתנו רוצה להיות בו כהורה ואיך מגיעים אליו? משורר צעיר ומוכשר מאוד ששמו אופיר משרקי הגדיר זאת היטב.

"זה המקום שבו אתה בבית, לא גדול מדי מרוב מגלומניה ולא קטן מדי מרוב הלקאה עצמית. אתה שייך בדיוק לכל סיטואציה וחי את הרגשות האמיתיים שלך, אתה אדם. כאן, אתה בגודל הנכון שלך ולא חסר לך כלום." אריה, אני לא בטוחה אם זה בסדר שערכתי אותו אבל הפסקה הקצרה הזאת פשוט נזקקה לקצת סדר וניקיון אז טיפלתי בה. אפשר כמובן להחזיר למקור.

וזאת כל התורה על רגל אחת! המקום הבטוח משמעו:

להיות בבית – הבית הפנימי שלכם ללא תלות בילדיכם או במצב החיצוני.
לא מנופח ולא קטן – אלא בגודל טבעי.
להרגיש שייך בכל מצב – כאן ועכשיו.
לחיות את הרגשות – להרגיש כל רגש כמו שהוא.
להיות אדם – פשוט אנושי.
לא חסר כלום – הכול ממש בסדר.

לפני שאפרט על כל אלמנט במקום הבטוח, אני רוצה להבהיר איך מרגיש אדם שמגיע אליו.

דוגמה מהחיים

מכתב שקיבלתי מאימא לארבעה ילדים מבוגרים וסבתא לנכדים מוכיח שיש תקווה ושאפשר להגיע למקום בטוח.

"שלום אריה,

פניתי אליך למטרה אחת ויחידה, חד משמעית וממוקדת, והיא הרצון לחדש את הקשרים עם הבת והנכדות. בתחילת התהליך, הייתי אובססיבית לגבי הקשר והייתי מוכנה לעשות הכול. במהלך השינויים שעברו עליי הבנתי שישנם דברים שאין לי שליטה. התובנות שקיבלתי הביאו אותי להגשמה אישית שמתבטאת בתחושת חופש אישי שאיננה תלויה בקשר הזה, וכן ביכולת החדשה שלי לראות את חצי הכוס המלאה ולהיות מרוצה גם ממה שיש וגם ממה שאין.

הפסקתי להיות מוטרדת מהנתק בקשר ביני ובין ביתי ולמרות שזה העציב אותי, זה כבר לא שיתק אותי. פשוט שחררתי את האחיזה בצורך העז שביתי תקיים איתי את סוג הקשר שאותו אני רוצה. כמו כן, הפסקתי להיות מרוכזת בכך והשגתי לעצמי שקט שבזכותו גיליתי שיש לי חיים גם מעבר לקשר עם ביתי".

עד כאן חלקו הראשון של המכתב.

כשהורים מגיעים אליי לראשונה הם תמיד מלאים בכאב, בצער, בתסכול וגם בכעס על ילדיהם, שלעיתים כבר בעצמם נשואים עם ילדים. היחסים נעים על הסקאלה שבין נתק מוחלט ועד קשר רופף. אין פתיחות, יש קושי בקיום דו-שיח והקשר הוא ענייני בלבד במקרה הטוב. לעיתים גם מתלוננים ההורים על התנהגות מרגיזה ולא מכבדת, חוסר גבולות ועל ילדים שרק לוקחים ולא נותנים. התלונות נעות בין ילדים שלא מניחים להוריהם להתקרב ואינם מספרים על חייהם דבר ועד ילדים מופנמים וסגורים הרמטית, וכל מה שביניהם.

להורים אלה, אני ממליץ להגיע מקום הבטוח.

להיות בבית

בבית הפנימי שלכם שם אינכם תלויים באיש. לא בילדים שלכם, לא בבני הזוג ולא במצבים חיצוניים. שם אתם מגלים כוחות פנימיים ולא מחפשים אותם באחרים. אין לכם שליטה על אף אדם אחר, גם לא על ילדיכם. הילד שלכם ילך לדרכו, בן הזוג אולי ילך לדרכו, גם מההורים שלכם תיפרדו כי זוהי דרך הטבע, מקום העבודה יכול להיעלם אבל רק אתם עצמכם תמיד תישארו. אתם בטוחים בעצמכם.

לא מנופח ולא קטן

היו מי שאתם. את תנפחו תדמית של אגו כדי להסתיר את פחדיכם ולשפר את הערך העצמי הנמוך שלכם, ואל תקטינו ותוותרו על עצמכם מול הילדים או אנשים אחרים כדי לרצות ולקבל שקט והערכה מהסביבה. אין סיכוי שזה יעבוד.

להרגיש שייך בכל מצב

חיו כאן ועכשיו. לא עם הפחד העתידי ממשימות שעליכם לבצע מחר או מכך שילדיכם יתרחקו מכם, ולא עם המחשבות תקועות בעבר שרק מתעסקות בהתחשבנות על דברים שקרו אתמול. שימו לב למזג האוויר היום, חושו את טעם האוכל בפה, הרגישו את המים הזורמים על גופכם במקלחת ותיהנו מאלה שבחברתם אתם נמצאים ברגע זה.

לחיות את הרגשות

הרגישו כל רגש וחדלו להדחיק רגשות, בין אם מול הילדים או בכלל. את כולנו לימדו שרגש שווה חולשה ולכן חשוב להעמיד פני חזקים. אבל העצב והכאב הכלואים בפנים חייבים להיות מובעים. אם לא, המציאות תיצור מצבי קיצון שיגרמו לכם להביע רגש על אפכם ועל חמתכם. רק הבעה של רגש תשחרר אתכם ממנו, ולא ההדחקה שלו, מה גם שרגש מקרב בין אנשים ויוצר קירבה, כשדעות ומחשבות עלולות ליצור הפרדה.

להיות אדם

להיות אנושי משמעו להיות אדם רגיש עם לב. עם הילדים, אל תהיו צודקים והחליפו את צדקתכם בחמלה ובסליחה. פתחו את האינטליגנציה הרגשית שלכם. לימדו את רגשותיהם של ילדיכם והגיבו במידתיות ובכנות.

לא חסר כלום

הכול בסדר וזה לא אומר שאין קשיים או שכל הבעיות נפתרו. במילותיו של מורה הזן: "אם לא קר ולא חם לך ואם אתה לא רעב ולא צמא ואינך צריך ללכת לשירותים, אז עכשיו ברגע הזה הכול ממש בסדר. אם אתה רעב, אכול. אם את צמא, שתה. אם אתה צריך ללכת לשירותים, אל תתאפק. ואז שוב הכול בסדר".

איך עושים את זה?

חלקו השני של המכתב מאותה אם לארבעה ממחיש הכול.

"יש לציין שלאורך כל התהליך עמדת לרשותי והיית נגיש ורגיש לכל שאלה או בעיה שהתעוררה. קיבלתי תמיד התייחסות מיידית וזה נתן לי תחושה של אכפתיות. הליווי הזה היה משמעותי לאמון בינינו. נתת לי תחושה שאתה איתי לאורך כל הדרך ושאתה מבין ורואה אותי, וצועד איתי צעד אחר צעד בשביל

חדש ובטוח יותר.

על אף שהייתי סקפטית והתקשיתי להאמין שמצבים יכולים להשתנות בכמה פגישות, עודדת אותי ולא

נתת לספקות לחלחל. גילית רגישות אנושית רבה.

למרות שאתה בא מהקיבוץ החילוני ואני שייכת לסקטור הציוני-דתי, דווקא אתה היית זה שאמר שתמיד

צריך לסמוך על הבריאה, שיש כוחות ביקום שמקדמים את המאוויים ושהעבודה שאנחנו עושים

בתוכנו והאמונה הן יסוד בסיסי.

עלי לציין שאכן יש לכך הוכחות. תודה לאל, הקשר ביני לבין הבת והנכדות התחדש והוא במגמה

חיובית. צריך להאמין ודברים חיוביים מתרחשים. אני ממש מתרגשת לכתוב את תוצאות התהליך שהיה קצר אבל הביא לשינוי גדול. אני מאמינה שאם אני הצלחתי, כל אחד יכול.

תודה על ההכוונה ועל העידוד ליציאה לדרך חשיבה אחרת.

בהערכה רבה מאוד,

יהודית

The post המקום הבטוח כהורים appeared first on אריה קלטמן | אושר במשפחה.

אם יש לך ילדים מתבגרים ובוודאי בגיל 12-24 מאמר זה קריטי עבורך!

אריה קלטמן — Tue, 10 Feb 2015 10:28:42 +0000

ב-2015 הוציא דן סיגל, פסיכיאטר ילדים ונוער אמריקאי, ספר שנקרא Brainstorm שמאמת את תפיסת העבודה שלי וכן רבים מהרעיונות שעומדים מאחוריה. באותה שנה, קרן צוריאל הררי מעיתון כלכליסט כתבה מאמר מצוין על הספר ועל כותבו שאותו אני מביא כאן במלואו. בעיניי זהו מאמר חובה לכל הורה לילדים מתבגרים ומבוגרים שיכול לעזור לכם להבין את ילדיכם ולתת לכם קצת שקט נפשי. קריאה מהנה:)

"עזבי אותי באמא שלך"

הפסיכיאטר פרופ' דן סיגל צלל לתוך המוח של בני נוער כדי להבין למה הם כל כך עצבניים ומעצבנים, וחזר עם רב־מכר מדובר שיכול להפסיק את המלחמה התמידית בין הורים למתבגרים.

יש הרבה מיתוסים על גיל ההתבגרות, והמדע מראה בבירור שהם לא נכונים ושכדאי להיפטר מהם. אומרים שהמתבגרים יוצאים מדעתם כי ההורמונים שלהם משתוללים, וזה פשוט לא נכון. רמת ההורמונים עולה בתקופה הזאת, אבל לא ההורמונים קובעים מה קורה אלא שינויים מבניים במוח. אומרים גם שזו תקופה של חוסר בשלות, שבני הנוער צריכים לגדול ולהתבגר. גם זו התבוננות מוגבלת, שמסתכלת על גיל ההתבגרות כמשהו שכולם צריכים לשרוד איכשהו עם כמה שפחות צלקות. מה שקורה בהתבגרות נובע משינויים טבעיים ובריאים במוח, ומה שמדהים הוא שזאת התקופה עם הכי הרבה כוח, אומץ ויצירתיות בחיים, שבה צפה המהות של מי שהצעירים האלה יכולים להיות. הם לא צריכים לשרוד את גיל ההתבגרות, אלא יכולים לשגשג בזכותו".

במשפטים המפתיעים הללו פותח דן סיגל (Siegel) את ספרו "Brainstorm", משחק מילים על סיעור מוחות וסערה במוח – רמז לזו שעוברת על מוחם של מתבגרים. סיגל (57), פרופסור ב־UCLA, הוא פסיכיאטר ילדים ונוער אמריקאי מוערך ובעצמו אב לשני ילדים בשלהי גיל ההתבגרות (בני 21 ו־24). לצורך "בריינסטורם" הוא גייס תחומי מחקר רבים ומגוונים ורקם התבוננות חדשנית ופרקטית על תקופה שהיא סיוטם של הורים וצעירים רבים, התבוננות שהפכה את הספר לרב־מכר ולכוכב הרשימה הנחשבת של "הניו יורק טיימס" כבר בשבוע שבו יצא לאור, בינואר שעבר. הרשימות הללו אינן זרות לסיגל: הוא הגיע אליהן גם עם ספרים קודמים שלו, שגם הם אִפשרו להורים להבין טוב יותר מה עובר על ילדיהם ואיך לעזור להם.

"בריינסטורם" כתוב בנינוחות ובפשטות, כמו חבר שיושב לידך על הספה ומתאר באופן בהיר, על כוס קפה ועוגה, מה קורה במוח של הילד שלך כשמבחוץ נראה שהוא מתחרפן לגמרי. סיגל הידק את המאפיינים של גיל ההתבגרות לארבעה: עיסוק רב בחיים החברתיים; תשוקה לחידושים; רגשות אינטנסיביים; ויצירתיות רבה. לכל אחד מהם יש יתרונות וחסרונות, וכולם נובעים מהשינויים שמתחילים להתרחש במוח סביב גיל 12. הפתרונות שסיגל מציע להורים וגם למתבגרים ידידותיים למדי, מבוססים על עקרונות המדיטציה והקשב ונתמכים במחקרים מדעיים רבים ומגוונים.

"זה הספר הכי קשה שכתבתי אי פעם, אבל אני נהנה מהתוצאה כי לאנשים יש רגעי 'אהה' גדולים בזכותו", הוא מספר ל"מוסף כלכליסט" בראיון לקראת ביקורו בארץ, כאורח מרכז סגול לחקר המוח ומרכז מודע למודעות, מדע וחברה במרכז הבינתחומי הרצליה. "מאוד מרגש לראות נער קורא את 'בריינסטורם' ואומר לי: 'אוי, עכשיו אני מבין איך המוח שלי עובד ומה קורה לי בגוף, ואני יודע מה אני צריך לעשות'. זה מתגמל מאוד".

אולי הנער מחייך, אבל ההורים שלו כנראה בוכים: גיל ההתבגרות הוא תקופת שפל ברמת האושר של הורים, כפי שמראים מחקרים רבים ובראשם אלה של פרופ' לורנס סטיינברג מאוניברסיטת טמפל בפילדלפיה, פסיכולוג שנחשב סמכות עולמית בכל הנוגע לגיל ההתבגרות. סיגל מבקש להרגיע: "אנשים מאוד חוששים מהתקופה הזאת, אבל יש המון דיסאינפורמציה לגביה. הדברים שקורים למתבגרים – התשוקה לחדש, חשיבות הקשרים החברתיים, היצירתיות – הם מהות החיים גם אצל מבוגרים. אם תבדקי

מה מבוגר צריך לעשות כדי לשמור על מוחו צעיר וחיוני, זה יהיה בדיוק הדברים האלה. בלעדיהם החיים הופכים למשעממים, דלים ושגרתיים, ולפעמים אני תוהה אם המתח של הורים מול ילדיהם המתבגרים לא מבטא כמיהה עמוקה לדברים שהם עצמם איבדו. יש לנו אפשרות להפוך אתגר להזדמנות, וזה יכול ליצור שינוי גדול מאוד בחייהם של מתבגרים".

ואם כולם יקפצו מהגג?

בבסיס סערת ההתבגרות עומדים שינויים פיזיולוגיים לא מובנים מאליהם, שמיד יוסברו בהרחבה. הבעיה היא שכל שינוי שהביולוגיה מחוללת מתעצם דרמטית מסיבה חברתית: התהליכים שעוברים המתבגרים לא מתרחשים בוואקום, אלא בסביבה הדוקה של מוחות סוערים. "את תמכרי אותנו בשביל החברים שלך", אבא שלי נהג לומר, והרבה פעמים הוא צדק. סיגל מתאר היטב את המצב המתסכל שבו המתבגר נראה מאוזן ויעיל כמו מבוגר, אבל בנוכחות בני גילו ההיגיון שלו מתעקם. "אפשר לטעון שהם מושפעים מדי", הוא אומר, "אבל אפשר גם לראות בזה צעד חיוני להתפתחות האנושית. מתבגרים צריכים להקשיב לבני גילם כדי להפוך לחלק מקבוצת ההישרדות כשהם עוזבים את בית המשפחה".

במילים אחרות, ההשפעה החברתית היא לא רק מובנת – אלא חשובה. אבולוציונית חשוב לעודד את המתבגרים שלנו לבלות עם החברים שלהם, כחלק מהכשרתם כבוגרים עצמאיים. "ההתרחקות שלהם מהמבוגרים היא טבעית. במציאות של 'תסתגל או תמות' מתבגרים מוצאים דרכים חדשות להתמודד עם העולם, ולהיות עם בני גילם, שגם נעים החוצה אל העולם, זה דבר חיוני להישרדות שלהם. כשעוזבים את הקן יש ביטחון בהשתייכות לקבוצה שבה עוזרים זה לזה להתמודד עם העולם החדש".

סיגל תוחם את גיל ההתבגרות בין הגילים 12 ו־24, כלומר תריסר שנים של התנתקות מהקן של ההורים לקראת משהו מעורפל ולא ידוע – שבהן ההשתייכות הקבוצתית ותחושת שותפות הגורל חשובות מאוד ומשמעותיות ליכולת ההתמודדות. "יש ביטחון בהשתייכות הזאת, טורפים ייבהלו מקבוצה גדולה ואתה תקבל ליווי במסע הזה", מסביר סיגל. "זו הסיבה שלכל כך הרבה צעירים חשוב להשתלב. הם מתנחמים ומתחזקים באינטליגנציה הקולקטיבית, אבל הקבוצה יכולה גם לגרום להם לנסוע מהר מדי".

או סתם להיות מטופשים למדי. סיגל מספר שפעם נכנס לקליניקה שלו בחור שלבש את המכנסיים שלו מתחת לקו הישבן שלו. סיגל לא התאפק ושאל אותו על כך (בצורה מכבדת, הוא מדגיש), והנער ענה: "אני צריך ללבוש את המכנסיים ככה כדי שאוכל להיות כמו כל האחרים שמנסים להיות שונים. אני מנסה להיות כמו כולם שמנסים לא להיות כמו כולם".

מה לעזאזל עבר לך בראש?

קשה להאמין, אבל גם לתפיסות אבסורדיות שכאלה יש הסברים מנומקים מתחום חקר המוח. בקצרה, בעצבים שבמוחם של מתבגרים מתרחשים שינויים גדולים; המוח נקלע לתקופה של חוסר אינטגרציה מספקת בין אזורים שונים בתוכו, כך שהמידע לא עובר ביניהם בצורה מספיק טובה; והוא נוטה להעדיף נתיב מהיר להעברת אינפורמציה, שבו אין מספיק זמן לעבד מידע. כל אלה מצמיחים, באופן טבעי, התנהגויות אימפולסיביות ועוצמתיות.

זה מתחיל, אם כן, מהביולוגיה. עד גיל 12-11 המוח מייצר המון נוירונים, אבל אז הוא מתחיל לגזום את העצבים והקשרים המיותרים שהוא לא משתמש בהם, ומשאיר רק את אלה שהוא זקוק להם. זו הסיבה, מסביר סיגל, שאם רוצים לטפח בילד מיומנות מוזיקלית או כישורים אתלטיים כדאי להתחיל לפני גיל ההתבגרות – ככל שהוא ינגן יותר בפסנתר המעגלים הרלבנטיים במוחו יתחזקו, ובהתבגרות הם לא ייגזמו. לאחר הגיזום המוח עוטף את הקשרים העצביים שנותרו בחומצות שומן שנקראות מיאלין, כדי שהמידע יזרום דרכם באופן יותר מהיר ואפקטיבי.

"שני התהליכים האלה, הגיזום והציפוי במיאלין, עוזרים למוח של המתבגר לעבד מידע באופן יותר יעיל, לראות את התמונה הרחבה, לפתח שליטה קוגניטיבית וויסות רגשי", מסביר סיגל. אבל עד שיושלם הציפוי המיוחל במיאלין, שלב הגיזום חושף את הפגיעות של המוח, גורם למצבי רוח, לאיזון לקוי. הגיזום והציפוי במיאלין מתרחשים בעיקר באזורים הקדמיים בקליפת המוח, שבשל מיקומם המיוחד הם מין "מרכז בקרה" שנוגע בכל החלקים החשובים האחרים במוח ומקשר ביניהם.

במילים אחרות, כאשר החיווט לאזורים הקדמיים בקליפת המוח טוב, אנחנו נהנים ממודעות עצמית, איזון רגשי וגמישות – אנחנו מסוגלים לייצר מפות מנטליות של אנשים אחרים, שמאפשרות לנו להפגין כלפיהם אמפתיה. אבל כשהחיווט לא משהו משום שתהליך הגיזום והציפוי עדיין בעיצומו, או משום שאזורים בקליפת המוח עצמה משתנים, החיים עלולים להיראות כמו דהירה במכונית נטולת ברקסים. לא נוצרת אינטגרציה בין כל חלקי המוח, ולכן המתבגרים נראים אגואיסטים ובלתי אמפתיים, בלתי כשירים לתכנן או לקבל החלטות אחראיות, ובעלי מודעות עצמית נמוכה.

למעשה, כשהם מתפרצים או מגיבים באופן מפתיע, הם לעתים מפתיעים גם את עצמם. סיגל זוכר את זה מילדותו: "זה קרה לי הרבה כנער צעיר, שהיו לי תגובות שאפילו לא ידעתי שמתבשלות שם, וכשזה קורה למתבגרים אנחנו אומרים שהם משוגעים. אבל זה שינוי באינטגרציה, כמו תקלה בצנרת וברשת החשמל בבניין שעבדו קודם. אז אנחנו עשויים להתנהג כמו בצונאמי – להיות מוצפים ברגשות ומבולבלים מנטלית. זה לא אומר שהבניין לקוי, אלא שצריך לתקן את התקלה ולבנות אותם מחדש".

מה כבר אמרתי?

גם אזורים פנימיים יותר של המוח משתנים בגיל הסוער הזה, בעיקר האזור הלימבי וגזע המוח, שמייצרים רגשות בסיסיים כמו פחד וכעס, ואת התגובות האינסטינקטיביות של בריחה או מאבק (Flight or fight). סיגל מסביר כי סריקות מוח מראות שכאשר מראים למבוגרים צילומים של הבעות פנים ניטרליות נדלק אצלם האזור של קליפת המוח הקדמי, שמעניק משמעות לדברים שהם רואים. אצל מתבגרים, לעומת זאת, נדלקת האמיגדלה, שנמצאת באזור הלימבי ואחראית לתגובות לאיומים. "אם גם תגובה ניטרלית נתפסת כעוינת זה מסביר מדוע מתבגרים עשויים להגיב בהערה מרגיזה ועוינת להבעת פנים תמימה לחלוטין", מבהיר סיגל. "הידע הזה עזר לי להבין את תגובות המתבגרים שלי לדברים שאמרתי ושלדעתי היו ניטרליים אבל הם חוו כאגרסיביים".

זו לא רק האמיגדלה שנדלקת, אלא גם הנתיב המהיר שבו זורם אליה מידע. "בריינסטורם" מציג מחקרים שלפיהם גם כאשר התנאים רגועים ויש זמן לעבד מידע באופן נינוח ומנומק, מוחם של מתבגרים מעדיף להפעיל את הנתיב המהיר לאמיגדלה. המשמעות היא שהם יגיבו באופן רגשי ואינטנסיבי גם כשאין לכך שום סיבה.

לפעמים יש סיבה, שקשורה בהיעדר תקשורת טובה מספיק בין שני צדי המוח. הצד הימני מאחסן את הזיכרון האוטוביוגרפי שלנו, את הרגשות והצרכים הרגשיים. גם תחושות הבטן שלנו נקלטות בעיקר בצד הימני של המוח, שעשוי להגיב בספונטניות. הצד השמאלי, לעומתו, רציונלי ומסודר. אם הימני יודע לעבד אותות לא־מילוליים, השמאלי מתמקד בתקשורת באמצעות שפה. הוא לוגי, ליניארי ומחושב, וחזק ברשימות. יש ביניהם הבחנה נוספת: הצד השמאלי מסתכל אל העולם החיצוני, עוקב אחר החוקים החברתיים והסנקציות התרבותיות, ואילו הצד הימני מסתכל

פנימה, לתוכי. שני הצדדים יכולים לתפקד בנפרד, אבל חיים עשירים ומאוזנים זקוקים לשניהם, ולכן כדי להרגיע את סערות גיל ההתבגרות אנחנו זקוקים לאינטגרציה ותקשורת טובות יותר בין שתי ההמיספירות. יש כמה פרקטיקות פשוטות שיכולות לסייע בזה, כמו לפתח מודעות לסימנים לא מילוליים ולהבעות פנים; לתעד בכתב את אירועי היום כדי לפתח זיכרון אוטוביוגרפי; ולנסות לתקשר עם חברים ולבטא רגשות באופן לא מילולי. ואפשר גם לגדל סיבים אינטגרטיביים, אבל על כך בהמשך.

אולי תעצור לחשוב רגע?

"טיפשעשרה" הוא כנראה אחד המושגים החוטאים ביותר לגיל ההתבגרות. אין בו באמת טיפשות. להפך. השינויים במבנה המוח מאפשרים לבני נוער להתחיל לחשוב לעומק על דברים חדשים – לשקוע בהרהורים פילוסופיים וקונספטואליים על משמעות החיים, על אהבה ועל ההורים. הם מבינים היטב שעובר עליהם משהו גדול, שזולל את כל האנרגיה שלהם. למעשה, מסביר סיגל בספרו, הם גם מבינים היטב מהם הסיכונים הכרוכים במעשים שלהם, מהו המחיר שהם עלולים לשלם. הם יודעים לעשות את החשבון שלהם, ובכל זאת בוחרים להתמקד בכיף המרגש והמסעיר, בתחושת היחד ובשבירת החוקים. לבחירה הזאת אחראי הדופמין.

גיל ההתבגרות מתאפיין בשחרור מוגבר של אותו דופמין, נוירו־טרנסמיטר שאחראי על תחושת התגמול במוח וגורם לאנשים לחפש חוויות מרגשות ומסעירות. למעשה, הרמה הבסיסית של דופמין בגיל הזה נמוכה יותר ואילו השחרור שלו בתגובה לחוויות מרגשות גבוה יותר; בפער הגדול שבתווך גיל ההתבגרות חוגג. זה גם מסביר מדוע בני נוער אומרים שהם משועממים אלא אם כן הם עוסקים במשהו מאוד מעורר או חדש. "זה לא ההורמונים", מדגיש סיגל, "אלא הדופמין. ההורמונים בעלייה, אבל הם לא משתוללים. הדופמין הוא זה שמעודד אותנו לחפש תגמול וסיפוק, והשינויים במבנה קליפת המוח תומכים בהתמקדות בחיובי".

התשוקה לתחושות התגמול והסיפוק שהדופמין מעורר היא גם אחד ההסברים לנטייתם של מתבגרים להשתמש בסמים ולשתות אלכוהול. יש כמובן סיבות נוספות: הם רוצים את הקשרים החברתיים, הם מנסים לשכך את הכאבים והתסכולים שלהם, אבל זו קודם כל התשוקה לדופמין. אז עכשיו כשהורים מבינים יותר טוב מה גורם לילדים שלהם לשתות ולצרוך סמים, מה הם אמורים לעשות עם זה? "חשוב שמבוגרים יבינו שגם אם סמים ואלכוהול הם נורמה אצל בני נוער, זה לא הופך אותם לדבר נכון, בטוח, חוקי או כזה שצריך להרשות. זה רק אומר שזה קורה", כותב סיגל. "להתעקש שהילדים יימנעו מזה טוטלית זה לא הגיוני. יש הורים שאומרים שאם הילדים עושים את זה לפחות שינהגו באחריות, ומטרתם היא להציל חיים. המסר שלהם הוא: 'תתקשר אם אתה צריך טרמפ הביתה, לא נשאל כלום' או 'תלמד לשתות אלכוהול במתינות'".

אפשרות אחרת היא לאמץ את הגישה הכללית של סיגל, שממליצה לרתום לכיוון חיובי את הצרכים או המאפיינים הייחודיים של גיל ההתבגרות, כמו הרצון לבטא דעה עצמאית, אפילו דווקנית. "במקום לנסות להשתיק את הדחף שלהם ולדכא אותו, המבוגרים צריכים לעזור להם להתמקד במשהו חיובי שהם בעדו", מציע סיגל. "הרבה אנשים מתחילים לעשן בגיל צעיר. להציע להם מידע רפואי או להפחיד אותם עם תמונות של בתי קברות זו לא האסטרטגיה הכי אפקטיבית שתמנע מהם לעשן. אם מספרים להם שהמבוגרים שהם בעלי חברות הסיגריות

עושים להם שטיפת מוח כדי שיעשנו וירוויחו על גבם כסף, ממקדים אותם בערך החיובי של להיות חזק מהמניפולציות של מבוגרים שרוצים להתעשר, וזה אפקטיבי".

למה אתה לא מקשיב לי?

"בריינסטורם" מציע לנפגעים פוטנציאליים מגיל ההתבגרות פתרונות שלקוחים מגישת מיינדסייט (Mindsight) שסיגל פיתח בעשורים האחרונים, ומטרתה לפתח יכולת לראות את המיינד שלך ושל אחרים. מין עדשות שמאפשרות לנו למקד את תשומת לבנו בעולמנו הפנימי כך שנבין אותו באופן בהיר יותר ונהנה מתוצאות כמו הגברת האינטגרציה במוח והעצמת הקשרים עם אנשים אחרים. מחקרים שסיגל ואחרים ערכו הראו שהאופן שבו ממקדים את תשומת הלב ברגשות, בתחושות ובאיברי הגוף משנה את מבנה המוח ומאפשר לגדל נוירונים וקשרים חדשים בכל גיל, וכך לשנות ולשפר את התפקוד שלנו. הדרכים להשיג זאת מגוונות, ואפשר לבחור בטכניקות של מדיטציה או קשב כדי למקד את תשומת הלב ללא הסחות דעת, כמו גם להקדיש זמן למשחק, למנוחה ולפעילות פיזית.

המלצה נוספת היא להתמקד בקשר קרוב עם אנשים אחרים, שכן יחסים איתם יוצרים השפעה חיובית ואפקטיבית על המוח. סיגל מכנה זאת נוירוביולוגיה בין־אישית (Interpersonal Neurobiology, ובקיצור IPNB), והרעיון הוא שמה שקורה במוח מושפע מהקשר עם ביולוגיה אחרת של מוח אחר. "כרגע הגוף והמוח שלך מושפעים מהשיחה שמתרחשת בינינו", הוא אומר, "מהאנרגיה והמידע שזורמים בינינו. אני יודע שזה משפט שהאקדמיה לא תמיד מקבלת, אבל זה מה שקורה לאנשים ובין אנשים".

אם הפתרון הוא קשב לעצמך ולאחרים, אז ברמה הבסיסית ביותר סיגל מציע שההורים יהיו נוכחים בחיי ילדיהם, קשובים ומכבדים, גם אם זה הדבר האחרון שמתחשק להם לעשות. "לפעמים כהורים אנחנו עושים דברים שיוצרים קרע ביחסים עם המתבגרים שלנו. זה בלתי נמנע, וחובתנו להתמקד בקרעים האלה ולנסות לתקן אותם. אני יודע משני המתבגרים שלי שזה שמר על הקשר שלנו חזק". הוא מזכיר את חשיבות ההתנצלות במקרה של התפרצות, ומזכיר גם שלא כל בעיה צריך לתקן, לפעמים מספיק להקשיב. "לעתים קרובות אנחנו רוצים לעזור לאנשים שאנחנו אוהבים לפתור בעיות, להיפטר מרגש מכאיב, אבל מה שהם הכי צריכים הוא להרגיש שמרגישים אותם", כותב סיגל, "צריך פשוט להיות שם עבורם".

נוסף על קשב כזה למתבגרים, הקשב שלהם לעצמם יכול להיות כאמור משמעותי ברמה הפיזיולוגית ממש: כלי מיינדסייט או מדיטציה יכולים לעזור למוח לגדל את הסיבים שיעודדו אינטגרציה. "כשאנחנו שמים לב למצב הפנימי המנטלי שלנו, שכולל רגשות, מחשבות, תפיסות, זיכרונות, תמונות, תקוות, חלומות, תשוקות וכו', אנחנו מגדלים את הסיבים החשובים שעוזרים לנו להבין את עצמנו – ואת האחרים", כותב סיגל. "בפעילות מנטלית כזאת יונים זורמים לתוך ממברנות התאים ומחוצה להן, והנוירונים משחררים כימיקלים שמאפשרים להם לתקשר זה עם זה". ואם אחרי שההורים יקשיבו לו והמתבגר יהיה קשוב לעצמו הוא יהיה קשוב גם למצב המנטלי של מישהו אחר – הוא יפתח כלפיו אמפתיה, שאנחנו נוטים לחשוד שחסרה לבני נוער.

דרך נוספת לטפח אינטגרציה של האזורים הקדמיים בקליפת המוח היא שיחות עמוקות על מחשבות, זיכרונות, חלומות ותקוות. "כשמתמקדים בעולם החיצוני, במה שקורה בחבר'ה או בסמארטפון, זה מונע ממך להתמקד בעולם הפנימי שלך", אומר סיגל. וכאשר שוקעים בשיחת פנים אל פנים מעמיקה, המתבגר מרגיש שבן השיחה שלו – הורה או חבר, זה לא משנה – באמת מרגיש אותו. Feeling felt, מגדיר זאת סיגל. מעבר לתחושה הטובה הכרוכה בכך, מחקרי מוח מראים שכאשר אנשים שקועים בשיחות כאלה האזורים הקדמיים ביותר בקליפת המוח פעילים וצומחים, יוצרים אינטגרציה עם אזורים נוספים ומפעילים את מערכת נוירוני המראה, שמאפשרים לנו להרגיש רגשות של אחרים ולהזדהות עמם.

ומעל הכל, סיגל מקווה שהורים יוותרו על מלחמות חסרות סיכוי וינתבו את הדרייב הייחודי של גיל ההתבגרות לאפיקים מועילים. "הרבה פעמים מבוגרים נאבקים בחדשנות ובתכונות שמאפיינות את גיל ההתבגרות, אבל זה כמו להיאבק בכוח הטבעי של מפל מים", הוא מסביר. "אי אפשר לעצור מפל, אבל אפשר לכוון את המסלול שלו ולרתום את כוחו. לכן גיל ההתבגרות לא חייב להיות תקופה של מלחמת דורות. צריך לרתום את הניצוץ הרגשי והתשוקות שלהם לדברים הנכונים. זה לא אומר שלא מציבים להם גבולות, אבל צריך לכבד את מה שקורה למוח שלהם במקום להעביר להם את המסר שהם יצאו מדעתם".

פורסם במקור בכלכליסט ב-22.1.15

The post אם יש לך ילדים מתבגרים ובוודאי בגיל 12-24 מאמר זה קריטי עבורך! appeared first on אריה קלטמן | אושר במשפחה.

הקשר בין הקשר שלכם עם ילדיכם ושבט הבנטו האפריקאי

אריה קלטמן — Tue, 01 Apr 2014 13:42:54 +0000

באחד הימים פגשתי קבוצת אימהות שלכולן ילדים גדולים. החלטתי לא לדבר על היחסים שלהן עם ילדיהן אלא לחבר אותם ליָלדוּת שלהן כדי לאפשר להן לחוות בצורה יותר מאוזנת את יחסיהן עם ילדיהן. החיבור של הילדות שלהן לילדות של הילדים שלהן, הבהיר להן את המצב לאשורו. הן סיפרו לי על תקופת הילדות שלהן ועל הקשיים והחוסרים שחוו, וגם סיפרו על הכלים שקיבלו, שחישלו אותן
ועזרו להן לשרוד את החיים. הן סיפרו על בדידות, הורים קשי יום שלא ראו אותן, חוסר בהערכה, צורך במרחב ובפרטיות, משמעת קשוחה וחוקים, שיפוטיות, עונשים, איומים, חוסר בשמחת חיים, אחריות על אחים קטנים שהחליפו ילדות, חוסר אפשרות לממש כישרון, חילוקי דעות וריבים בין ההורים, יציאה מהבית לפנימייה ללא הורים, אכזבות, חוסר חום, כעס ובושה.

המסקנות היו שקופות: כולן חוו חוסר כלשהו מההורים ובבגרותן, אותו החוסר חוזר כצורך שוב ושוב לחייהן. בכל בסיטואציה רגשית או מנטלית לא נעימה, באין אם מול הילדים או בן הזוג, הן חוזרות להיות הילדות הקטנות והאדם שעומד מולן חווה תגובה לא נעימה: מכעס ועד הדחקה, מהתפרצות ועד איפוק. המכנה המשותף לכולן היה שבילדותן, אחד או יותר מחמשת הוויטמינים לבריאות הנפש לא ניתנו להן על ידי ההורים:

לא הבינו אותי – הצורך בהבנה: שיקשיבו לנו, שיתחשבו בנו.
לא כיבדו אותי – הצורך בכבוד: לקבל יחס, להיות נחוצים, להשפיע, להיות משמעותיים, לתרום.
לא העריכו אותי – הצורך בהערכה: להיות טובים, להצליח, להיות בסדר, לזכות בהערכת הסביבה.
לא נתנו לי בטחון – הצורך בביטחון (הישרדות): להיות קיימים, להיות מובנים, שיראו אותנו, להיות בטוחים, להיות מוגנים.
לא אהבו אותי – להיות חלק מקבוצה, להיות אהובים, להיות רצויים, להרגיש שייכים.

הקושי, אם כן, הוא שלנו מול עצמנו.

אז מה עושים?

נתתם כוח לצורך הזה ואתם מטילים אותו על אנשים ומצבים בחיים שלכם? הגיע הזמן לעשות עבודה אישית ולקבל חזרה את הכוח שלכם. אל תעשו לילדיכם את מה שעשו לכם! הבינו את הצרכים שלהם וספקו להם אותם.

כמו בשבט הבנטו

הסופר סטיבן קובי מסביר שבשבט הבנטו שבאפריקה אנשים נוהגים לברך זה את זה עם המילה "אובנטו" שמשמעה אני רואה אותך. בכך, הם למעשה אומרים, "אני מכיר בייחודיות שלך, אני מקשיב לך. אולי דעתי שונה משלך אבל אני מכבד אותך, למרות שאינני מסכים איתך אני מעריך אותך, למרות שאינני מסכים עם מעשיך אני אוהב אותך ללא תנאי". למה שלא ננהג כך עם ילדינו?

The post הקשר בין הקשר שלכם עם ילדיכם ושבט הבנטו האפריקאי appeared first on אריה קלטמן | אושר במשפחה.

למה אבא נורמטיבי, איש טוב, רוצה לקרב ובמקום זאת מרחיק את ביתו?

אריה קלטמן — Thu, 27 Feb 2014 21:21:44 +0000

באחד הימים קיבלתי מכתב מאבא מיואש ובו הופיעה התכתבות עם בתו בת ה-25. הוא כתב לה בערגה ובכנות וביקש ליישר איתה את ההדורים ולחדש את יחסיהם. ביתו דחתה אותו והוא התעקש וכתב לה שוב. בסופו של דבר, פנה אליי ושאל אותי מה עליו לעשות.

מהתכתובת שקראתי עלו ארבעה דברים עיקריים:

1. שזהו אבא ואדם טוב רק חוסר הידע שלו יצר התנגדות במקום קירבה.

2. שנתק בין הורים וילדים בוגרים יכול להתרחש גם במשפחות נורמטיביות.

3. שיש לחשוף את השגיאות שעושה ההורה.

4. שניתן ללמוד ממה כדאי להימנע ואיך עדיף לפעול.

לזכותו של האב, בונה עפיפונים במקצועו, יש לומר שהוא יוצא דופן שכן רק לעיתים רחוקות אני פוגש אבות כל כך מחויבים לחידוש ולשינוי הקשר שלהם עם ילדיהם.

מכתבו הראשון של האב

החיים קצרים וסופיים. הם כמו מרוץ שליחים שבו, לפרק זמן מוגבל, המוסר והנמסר משתפים פעולה באותו המרוץ . יום אחד, וזה יכול לקרות בכל יום ובכל שעה, אני אעמוד ואת תמשיכי בלעדיי. זה יקרה בוודאות אז למה לחכות עד שייגמר לנו הזמן? בבקשה, בואי ניפגש, ניישר הדורים ונמשיך כברת דרך ביחד.

אני מודע לשגיאות שלי ולנזקים שגרמתי בעבר אך בכל זאת מבקש שתחפשי, בתקווה שתמצאי, את הדברים הטובים, הנעימים, והמחזקים שעשיתי עבורך ותאחזי בהם אפילו אם הם מעטים. אני מרגיש שהרחקנו לכת מדי עם הניתוק הזה – את חסרה לי!

אוהב,

אבא (ממש לא מושלם)

אין ספק שזהו מכתב נוגע ללב.

אתם ודאי תוהים מה הייתה תשובתה של הבת אך לצערי איני יכול להביא כאן את מכתבה. לכן, רק אציין את הנקודות העיקריות שעלו ממנו:

– לא יודעת מה לענות

– לא יכולה להכיל את המצב

– אני במבוי סתום

– קשה לי איתך

– אתה מפעיל עליי מניפולציות רגשיות

– אני צריכה לשמור על עצמי

– ממשיכה לעבד את הדברים

– התנאי לקשר יהיה רק אם תכבד את רצוני להגן על עצמי ותיתן קדימות לטובתי, רגשותיי ורצונותיי.

– תיאור מקור הקושי ביחסים

כמו הכרטיס ששולף שופט במשחק כדורגל כששחקן מבצע עבירה, נקרא לכל אלה הצהובים.

כאמור, האב לא הרים ידיים וענה לביתו על מכתבה.

אני מצטער שכך הבנת את המסר במכתבי. לא הייתה כאן מניפולציה רגשית אלא קריאה לחידוש הקשר. למיטב זיכרוני, לא היו בינינו ריבים בזמן האחרון. למרות שאכן הטחת בי האשמות לגבי העבר, עם רובן הסכמתי ולקחתי עליהן אחריות. האמירה לגבי סופיות החיים גם היא אינה מניפולציה אלא עובדה יבשה אשר נכתבה כדי להדגיש את חשיבות התזמון. חשבתי עלייך ולא עליי כי אחרי מותי אני לא סבור שיהיו לי רגשות, מחשבות, צער או הרהורי חרטה. כמו כן אני מאמין באמת שעמוק בתוכך ישנו צורך בקשר בינינו ממש כמו שהצורך הזה קיים אצלי. אין שום דבר שאני מנסה להשיג ממך כרגע וקרבתך לא פשוטה לי, אך חשובה. אני מרגיש הרבה כעס חבוי וגלוי במילים שלך וזה בסדר, אני יכול כיום להכיל כעסים באופן שונה לגמרי מאשר בעבר. ואם בעבר מדובר, אני מציע לך לנסות ולהתחבר גם לזיכרונות טובים מחיינו המשותפים – לא הכול היה רע. לסיום אני חוזר על עמדתי ובקשתי: בואי נדבר. אני מבטיח שלא אריב איתך ואם זה לא מתאים לך היום, אחכה.

אוהב אותך מעבר למילים,

אבא

לכאורה תגובה עניינית, כנה ונוגעת אז איך היא לא נגעה בביתו? לא רק שהתגובה לא קירבה אותה אלא שהיא הייתה הוכחה לכך שהאב מרוכז בעצמו ולא רואה אותה.

כך כתבתי לו בתגובה.

יקר,

מכיוון שעברתי תהליך דומה עם ביתי הבכורה, מצבך מוכר לי היטב ולכן חשוב לי להכין אותך שזה עומד להיות תהליך ארוך. התהליך הזה יורכב ממהלכים שייראו בערך כך: אתם תסבלו, תפרצו את מעגל הנוחות ותגדלו לנקודה הבאה, תחוו נסיגה ואז תפרצו שוב את המעגל. מה שיניע את התהליך יהיה המחויבות שלך לביתך ולמערכת יחסים אוהבת. זה מה שהופך אותך לאדם גדל ומתפתח. כרגע, כך נראה המצב שבו אתה נמצא.

אתה לא מקשיב לה. הנה הצהובים ממכתבה שחשוב להזכיר: אני לא יכולה להכיל את עצמי ואותך, אני חסרת אונים, לא יודעת מה ואיך לעשות.
במקום להתייחס למקום שלה, לנסות להבין אותה ולשאול שאלות אתה:

– מתווכח איתה לגבי מה שהבינה ממכתבך.

– לא מוותר וממשיך להסביר את כוונתך.

– מתפלסף איתה על איך ייראו החיים שלה אחרי שאתה תמות.

– מנתח את הכעסים שלה.

– טוען שאתה לא רוצה ממנה דבר אבל מבקש ממנה ללא הרף.

הנה החלופות שאני מציע לך.

– אל תסביר את עצמך.

– אל תהיה מרוכז בעצמך.

– תקשיב לה.

– תתחיל להבין אותה ללא קשר לדעותיך.

– כתוב מכתב חדש שבו אתה מתייחס לכל הצהובים ורק לצהובים.

רק ככה תוכל למלא את בקשתה לכבד אותה ולתת קדימות לטובתה ולרצונות שלה.

איך מבינים את האחר? ובכן, תקשר איתה בצניעות בעזרת מילים כמו, "אם הבנתי נכון אז…" ואז התייחס באופן ישיר לאחד הצהובים שלה. בהמשך, שאל שאלות נוספות כדי להבין את הצהובים לעומק כמו, "למה את מתכוונת? האם תוכלי לתת לי דוגמאות כדי שאבין?" לאחר מכן, בקש ממנה שתלמד אותך איך לכבד אותה ולתת קדימות לרגשות ולרצונות שלה. הסבר לה שאתה עיוור וכבר נפלת בנקודה זו שוב ושוב, אז אתה זקוק לה כדי לדעת איך לעשות זאת.

בינתיים, חזור על מנטרה אחת ויחידה מדי יום כמה שיותר פעמים: "אני מצטער, סליחה, תודה, אני אוהב אותך". זה יעזור לך להתנקות. חזור עליה בזמן שאתה עסוק במילוי המשימות היומיומיות שלך – כשאתה בונה את העפיפונים, רוחץ כלים או מצחצח שיניים.

אני מצטער, סליחה, תודה, אני אוהב אותך,

אריה

לא חלף זמן רב וקיבלתי מענה מהאבא.

אריה,

מדהים כמה שזה מדויק. אני מיד מתחיל לשנן את המנטרה ומחר אכתוב לה.

איך מתקדמים? עושים צעד אחד בלבד

אני מציע לכם לעשות את הצעד הראשון עם סנדת הורים אינטרנטית שנקראת 'יצירת קירבה ותקשורת עם ילדיכם' ונמשכת רק שעה וחצי. תוכלו ללמוד בבית, בזמנכם החופשי ובקצב שלכם ולחזור אל החומר שוב ושוב מתי שתרגישו צורך.

סדנת ההורים כוללת גם חוברת עבודה צמודה ומחולקת לחמישה חלקים:

חלק א' – הבעיות והטעויות שמרחיקות אותנו מילדינו.

חלק ב' – המפתח לקרבה הוא אינטליגנציה רגשית, או יכולת הבעת רגשות למדו איך להרגיש רגשות במקום לחשוב על מה שאתם מרגישים, ואיך להביע מילולית רגשות כנים, גם נעימים וגם לא נעימים. חלק ג‘ – איך להתבטא כשיש מתיחות או עימות.

חלק ד‘ – מהי דמות ההורה האידיאלי שתקרב אתכם למטרה.

חלק ה' – הדרך לפיתוח של יחסי קרבה.

וכל זה תמורת 351 שקלים בלבד בלי שום סיכון מצדכם. אם לא מצאתם ערך בסדנה אחזיר לכם את כספכם בלי שאלות ובלי אותיות קטנות.

ויש גם בונוס במתנה – שעת ייעוץ אישי חינם. שווי המתנה: 300 שקלים.

מלאו פרטים בדף התשלום המאובטח וסדנת ההורים אצלכם בבית

משהו טוב יקרה לכם היום

The post למה אבא נורמטיבי, איש טוב, רוצה לקרב ובמקום זאת מרחיק את ביתו? appeared first on אריה קלטמן | אושר במשפחה.

אם אני אפתח ואחשוף והצד השני יישאר באותו מקום במה זה יתרום לי?

אריה קלטמן — Tue, 04 Feb 2014 16:18:40 +0000

ואם אני אפתח ואחשוף את עצמי אבל הצד השני יישאר באותו המקום – מה זה יתרום לי ?

באחת הסדנאות להורים שאלה אותי אימא שאלה חשובה שהייתה קשורה ליצירת תקשורת אותנטית על ידי שיתוף של חברי משפחה אחרים, הילדים ובני זוג, ברגשותיה ובצרכים שלה. השאלה הייתה הזדמנות ללמד שלושה עקרונות חשובים.

"כשאתה אומר שאני יכולה להגיד לבני המשפחה מה אני מרגישה, רוצה או צריכה אני מיד חושבת שאם אני אפתח ואחשוף והצד השני יישאר באותו מקום, במה זה יתרום לי? זה רק משאיר אותי יותר מתוסכלת. ברור שאני לא יכולה לחייב את הצד השני לעשות צעד לקראתי אבל זה מאוד יפגע בי אם כל המאמץ שלי יהיה לשווא", שאלה האימא.

"מה האלטרנטיבה?" שאלתי אותה בחזרה. "המצב הקיים מתסכל אותך ומכאיב לך, ולכן את חייבת לפעול כדי שמשהו ישתנה אבל את רוצה להיות בטוחה שתקבלי את התוצאה הרצויה. אלא שזה לא אפשרי לדעת מראש מה תהיה התוצאה והדרך היחידה לצאת מהמצב היא לפעול. שימי לב, זאת לא הדרך היחידה להצלחה אלא הדרך היחידה לצאת ממצבך. כלומר, ייתכן שמה שאני מציע לא יצליח אבל עצם המעשה יצור תנועה לשינוי כי אי-עשייה היא הדרך הוודאית להבטיח ששום דבר לא יקרה ושתישארי מתוסכלת. לעולם לא תוכלי להבטיח תוצאה ספציפית ולכן החשש שלך " אבל זה מאוד יפגע בי אם כל המאמץ שלי יהיה לשווא", נובע כפי שאת אומרת מהחשש להיפגע. כנראה מהפחד מכישלון או מלחוות כאב שנובע מאכזבה או דחייה. אי היכולת להיפגע או במילים אחרות אי היכולת לשהות ברגשות לא נעימים מה שנפוץ בחברה שלנו ונקרא "נכות רגשית".

אם גם אתם מוצאים את עצמכם במצב של אי יכולת להיות בביטוי עצמי שתוקעת אתכם ביחסים שלכם עם ילדיכם או בני הזוג שלכם ורוצים לצאת ממנו, הנה צעדים מעשיים שיעזרו לכם לצאת מהתקיעות.

1. נקטו פעולה - שתפו

אם תיפתחו ותחשפו תרוויחו אותנטיות, כנות ואמת, וזה המון! כולנו מעריכים אמת וכנות אבל רובנו רק מעמידים פנים. אנחנו מפחדים לחשוף את הרגשות שלנו בכנות ובכך אנחנו פועלים נגד עצמנו ונגד הערכים שאנחנו רוצים לחיות לפיהם ולחנך את ילדינו: אמת וכנות. רבים מאתנו תופסים כנות כחולשה. יכול להיות שהתנסויות עבר מסוג זה גרמו לנו לקבוע שאמירת אמת תפגע בנו, כי אחרת מאין הידיעה הזאת שזה יפגע בנו? זאת אמונה רווחת בחברה שחשיפה שווה פגיעות וזה גורם לרוב בחברה לחיות בשקר או לפחות בהעמדת פנים. מניסיוני, אמת וכנות מקרבות בין אנשים ומעוררות הזדהות, פתיחות הדדית וחמלה. לכן, מי שחושף מרוויח הערכה עצמית רק מעצם היותו כן. כך, תוכלו להישיר מבט בעיניי ילדיכם ותעוררו בהם ובאחרים השראה להיות אמיצים גם הם.

2. אמת וכנות הם המצע לדרך

החכם הסיני לאו דזה אמר, "לכשתמצא את הדרך האחרים ימצאו אותך. בעוברם לידך על הדרך הם יימשכו אל דלתך. הדרך שאינה יכולה להישמע תהדהד בקולך. הדרך שאינה יכולה להיראות תשתקף בעיניך."

האם יש לכם דרך או שאתם צועדים בדרכם של אחרים? האם אחרים יקבעו את סדר היום שלכם, כלומר האם הפחד שלכם מהאופן שבו אחרים יגיבו אליכם, סולל את הדרך שלכם? אני מזמין אתכם לבדוק אילו ערכים חשובים לכם ולהיצמד אליהם כדי שהדרך שלכם תהיה רצופה בכנות ובאמת. אז, אחרים יצטרפו אליכם.

3. בדקו האם האמונות שלכם מבוססות במציאות?

רובנו מאוד מפחדים שנפגע. זיכרון הכאב מפגיעות שנחוו בילדות בונה תפיסת חיים שהיא המציאות שלכם ומבחינתכם היא אמת מוחלטת.

לכן, אם נחזור לרגע לשאלה המרכזית שאותה אימא שאלה אותי, מה יקרה אם אתם תיפתחו והצד השני יישאר במקומו? ראשית, בדקו. האם זו אמת שהצד השני יישאר באותו מקום? האם אתם יכולים לדעת בוודאות שזו אמת? המשפט,שהצד השני יישאר באותו מקום, הוא מחשבה עתידית שיוצרת מועקה ולא תגובה למקרה שהתרחש במציאות. לכן, זאת התעסקות במחשבה ולא במקרה עצמו. המחשבות המדומינות הן שרודפות אתכם, ולא בן המשפחה. המחשבות שלכם הן שגורמות לכם סבל ולא האחר. האם אתם סבורים שהאדם שמולכם איננו רוצה אהבה? אולי הם כמוכם מפחדים? אולי גם הם במצוקה? האם הם לא מעדיפים שהכול יסתדר ביניכם? הם מרגישים, חושבים וכואבים בדיוק כמוכם, גם אם מבחוץ זה נראה אחרת. לכן הושיטו להם יד. כולם במצוקה ורוצים אהבה.

4. המטרה היא הגדילה וההתפתחות שלכם, הילד הוא הטריגר והמורה שלכם

אותה אימא אמרה, "זה מאוד יפגע בי אם כל המאמץ שלי יהיה לשווא" ואכן, אין ספק שתצטרכו לקחת את הסיכון. יכול להיות שבאמת המאמץ יהיה לשווא ותגובתו של האחר תאכזב, אבל האומץ שנדרש כדי לצאת מאזור הנוחות שלכם הוא הסיכוי היחידי שלכם לחיים אחרים והוא יאפשר לכם להסתכל לעצמכם בעיניים ולהיות מרוצים. לפתע, תעריכו את עצמכם ואת האומץ שלכם וככל שתצאו עוד יותר מאזור הנוחות שלכם כך תסללו את הדרך לשינוי המפתיע, שאולי לא יהיה בדרך שציפיתם אבל יקדם אתכם ליחסים שאתם רוצים. בסופו של יום, בהיבט הרחב יותר והגבוה של חייכם, אתם עושים את המהלך למען ההתפתחות שלכם. והילד שלכם הוא "המורה" שלכם שהניע אתכם לעשות שינוי ולקחת סיכון ולהביא אומץ במה שחשוב לכם וכנראה לא רק בהקשר ליחסים איתו, אלא בכלל ללכת על מה שחשוב לכם.

נקיטת פעולה ואך ורק נקיטת פעולה היא שתקדם אתכם.

The post אם אני אפתח ואחשוף והצד השני יישאר באותו מקום במה זה יתרום לי? appeared first on אריה קלטמן | אושר במשפחה.

26 הדיברות של ההורה האידיאלי

אריה קלטמן — Mon, 02 Sep 2013 03:55:31 +0000

מי הוא ההורה האידיאלי? במסגרת סדנת הורים שהתקיימה בסוף החופש הגדול, ניסינו לענות על השאלה הזאת יחד.
סדנת 'הורים בעוצמה' כללה עבודה אישית בזוגות ובשלשות שלאחריה התכנסנו כולנו יחד כדי לבחון לעומק אילו התכונות אהבנו בהורים שלנו ומה היה חסר לנו מהם. בעקבות הדיון מנינו את תכונותיו של ההורה האידיאלי, מתוך ההבנה שהורה מושלם הוא לא דבר מציאותי כי כולנו בני אנוש שלומדים מטעויות. למרות זאת, הבהרנו לאיזה מצב אנחנו שואפים להגיע בהורות שלנו.

ההורה האידיאלי

הורה מקשיב ומבין שמגלה אמפתיה ומקשיב לילד.
הורה מאפשר ובעל גמישות מחשבתית ורגשית.
הורה שמתעניין ברגש ולא ממהר לתת עצות ולפתור את הבעיה כדי להגן על הילד.
הורה שכייף לבלות איתו ושמייצר חוויות משותפות מהנות.
הורה לא שיפוטי, שמקשיב באופן פעיל, מסתכל בעיניים, שואל שאלות להבהרה, מתעניין, משקף ומבין באמת.
הורה שעומד במילה שלו, ממלא בקשות ברכות ושם גבול בצורה מידתית, ללא עונשים.
הורה נוכח, לא מבחינת הכמות אלא האיכות של הזמן שהוא מבלה עם ילדיו.
הורה שיודע להעביר את האחריות לילד ולא לוקח אותה במקומו.
הורה המאפשר עצמאות ובחירה, ומלמד נשיאה באחריות.
הורה שמקבל את הילד כפי שהוא.
הורה ישר שלא מנסה להגשים את מטרותיו האישיות דרך הילד.
הורה שמכבד את צרכיו האישיים שלו עצמו ומבטא אותם.
הורה שמבטא את רגשותיו בכנות.
הורה שמקשיב לילד ומגלה רגישות כלפיו באופן שאיננו נשען על אינטרס אישי.
הורה מאוזן שלא מתפרק מול הילד.
הורה שמכבד גם את בן או בת הזוג וגם את ילדיו.
הורה חרוץ שנמצא בעשייה אבל לא בעשיית יתר, כזה שיודע להרפות וליהנות.
הורה משחרר שלא מפעיל שליטה ולא מתנהל בכוחניות.
הורה שנותן אמון בילד ומעצים את התכונות החזקות שלו .
הורה שמשתף בטעויות ובקשיים שלו, שיודע להתנצל ולוקח אחריות על מעשיו.
הורה שמעריך את הילד כאדם, רואה את איכויותיו בכל רגע ומסוגל לראות את חצי הכוס המלאה.
הורה שנותן גב ותמיכה לילד גם כשקיימים ביניהם הבדלי השקפות ולא מתוך הצורך לרצות.
הורה שמגיב בשלווה וברוגע ללא קשר למציאות המשתנה.
הורה שמשמש דוגמה חיה וחי בהתאם לדברים שאותם הוא מנחיל לילדיו.
הורה שיש לו היכולת להכיל ולהביע אהבה ללא תנאי או סיבה.
הורה שמביע אהבה במגע, בחיבוק, בנשיקה ובמילים.

בהצלחה

The post 26 הדיברות של ההורה האידיאלי appeared first on אריה קלטמן | אושר במשפחה.