בלוג – אריה קלטמן | אושר במשפחה

אומץ להביע רגשות ויכולת להיות פגיע הם המפתחות לקשר משפחתי בריא

אריה קלטמן — Sat, 06 Jun 2015 16:49:58 +0000

האומץ להביע רגשות והיכולת להיות פגיעים הם המפתחות לקשר משפחתי בריא

למה הורים לא מצליחים ליצור קרבה? ובכן, חוויית ההורות היום יומית מלווה בלא מעט מתחים והורים רבים מדווחים על חוסר אונים ביחסים שלהם עם ילדיהם. הסיבה הלא מודעת לכך היא שרובנו מפחדים להיחשף ולהביע רגשות כי אנחנו חוששים שנראה חלשים. הבעיה היא שבלי כנות והבעת רגשות אין אפשרות ליצור קרבה.

האימא ישבה מולי וכל מילה שלה הביעה כאב. "הבעיה הפרטית שלי היא בעיקר עם בני הבכור שאיתו הייתי רוצה לשפר את התקשורת. אני מחפשת קרבה ופתיחות, וכמו שאמרת בסרטונים שלך הייתי רוצה שהוא יראה אותי כאדם משמעותי בחייו, אבל יש מחסומים רבים. הוא לא ממש נותן לי להתקרב, אין בינינו תקשורת רגשית, הוא מאוד סגור ולא חושף בפנינו כמעט שום דבר רגשי. אני מרגישה שיש לו קשיים בעיקר רגשיים ורוצה לעזור לו ולהיות קרובה אליו, ומחפשת את הדרך שתאפשר לי את זה."

בכל שיחה שיש לי עם הורים לילדים בכל גיל, בין אם זה 13 או 31 , 11 או 40, אני תמיד מגיע לאותה מסקנה: כולם רוצים את אותו הדבר: תקשורת, קרבה ופתיחות. לכן, אלה המילים שמופיעות על הלוגו שלי.

אז למה זה לא מצליח? למה היצירה הכי משמעותית שהיא קשר חם עם הילדים נכשלת?

בהמשך השיחה עם אותה אימא התבררו הגורמים.

"זה מראה כמה זה כואב אבל אני לא מתפרקת ובוכה אלא מחזיקה. היה לי טוב שהקשבת לי אבל עם הבן שלי אני לא חושפת את כל הדברים כי אני חייבת להיות מושלמת, חייבת להיות בסדר, הולכת על ביצים וחוששת להיפגע מהילד. לחשוף חולשות זה לא בסדר. כבר מהבית אימא אמרה לי "תהי חזקה'".

כלומר, רגשות = חולשה = לא בסדר. להביע רגשות זה חולשה ואם אסור להביע את החולשות מול הילדים כי זה לא בסדר , אז אסור להביע רגשות. "הם לא ראו אותי בוכה, חוץ מהתפרצויות בלתי נשלטות. שזה שוב לא בסדר… " המשיכה האימא בדבריה. ככה זה כשלא מביעים רגשות, בסוף זה מתפרץ.

התחלנו תהליך

ייעצתי לאימא להתחיל לייצר קשר מסוג אחר עם הקרובים אליה. לשתף את בן הזוג ואת הילדים ברגשות שלה ובעיקר הלא נעימים. בתכונות שהיא לא אוהבת בעצמה. להיות כנה ולהיות מוכנה להראות אמיתית ולא מושלמת. כמעט תמיד אימהות מגיבות בחשש ובפחד שיצחקו עליהן, בעוד שהאבות, הגברים, הם לא מספיק אמיצים להיפתח ולהיחשף ובדרך כלל לא מצטרפים לנשים בתהליך. חוששים להיראות חלשים. נשיים

"אני מפחדת להיפגע לכן אני לא יכולה לשתף ברגשות", התנגדה האימא.

"את רוצה ליצור קרבה עם הילד שלך ורק רגשות יוצרים קרבה אמיתית. דעות ומחשבות מרחיקים כי אנשים שונים בעלי דעה שונה . רגשות של עצב, כעס או כל רגש מוכרים וידועים לכל אדם. כולם חוו אותם רגשות. לכן זה מקרב. יותר מכך, רגשות כנים יוצרים פתיחות אצל הצד השני. רגשות כנים של פחד, כאב, מבוכה, העלבות ופגיעות מקרבים, זה אנושי", הסברתי לה.

"זה נכון וזה המקור לכל בעיות התקשורת שלי", ענתה.

שאלתי אותה מה הם שלושת הדברים הכי חשובים לה בחיים ואחרי שחשבה מעט ענתה, "כנות, חברות ואהבה".

"איך כנות, חברות ואהבה מסתדרים עם זה שאת לא משתפת את בעלך והילדים במה שעובר עלייך מבחינה רגשית בחיים?" שאלתי בתגובה.

"אני חושבת שזו בעיה של הרבה אנשים שמעמידים פנים ונראים חזקים. אנחנו כאילו מרוויחים נקודות אבל גם מרגישים שיש הרבה צביעות. לא חושפים חולשה ולכן גם לא מוכנים לקבל עזרה, כדי שלא להיראות חלשים", הסבירה.

"את מאמינה מצד אחד בכנות ובחברות ומצד שני את לא כנה. אז יש עימות פנימי לא מודע בין האמונות שלך לבין הצד הרציונלי שלך שמפחד להיות פתוח. זה קורע אותך מבפנים ומעייף אותך." המשכתי והסברתי את חשיבות התרגול של כנות ופתיחות, וההסכמה להראות חלשה.

"אני רוצה לעשות את התרגיל כדי לתרגל אומץ וכנות, לבטא את עצמי ולהפסיק ללכת על ביצים סביב האנשים הקרובים אלי. כך אוכל לתת דוגמה אישית לכנות. אבל באותו זמן אני גם מפחדת לעשות את זה, וזאת כנות. אני צריכה להחליט אם אני קופצת למים או מחכה", סיכמה ואז הוסיפה, "אני צריכה להעז".

באותו שבוע, קיבלתי ממנה את המייל הראשון.

התקיימה שיחה עם הבן שלי ואני מאוד התרגשתי. סיפרתי לו על התהליך שהביא אותי להחלטה לעשות מעשה ולשפר את הקשר איתו. הוא אמר שגם הוא רוצה לשפר רק שהוא לא ידע מה לעשות כדי שזה יקרה. הוא אמר שהוא מאוד שמח שלקחתי את הצעד הקשה והלא פשוט הזה ושאני עושה ניתוח לב פתוח, וזה לדעתי ממש קולע. סיפרתי לו על התהליך ועל התרגיל. כשהראיתי לו את רשימת התכונות שאני לא אוהבת בעצמי הוא אמר, "חלק גדול מהרשימה הזאת אכן מפריע ליחסים שלנו". הוא גם אמר שישמח לתת לי משוב (חיובי או שלילי) או להציב מראה כשיראה ביטוי כלשהו של אחת התכונות ברשימה. אני מרגישה שינוי וזה טוב".

באופן מפתיע ובלתי צפוי, למרות הפחד שלה לשתף את בעלה קיבלתי לאחר כמה ימים את המייל הבא.

בוקר טוב, תשמע, או שאני מתאבדת שיעית או שאני באמת אמיצה. אתמול בערב דיברתי גם עם בעלי. הרגשתי שאין לי מה להפסיד אלא רק להרוויח. הוא אמר שהוא מבין ומסכים עם הדרך מאוד. אני חייבת לומר לך שמשיחה לשיחה אני מבינה טוב יותר את עצמי, את מה שאני מרגישה ולאן ולמה אני רוצה שינוי. אני מבינה שההתנהלות שלי עד עכשיו מבוססת בילדות. אני לא בחרתי להתנהל ככה באופן מודע, הגבתי אוטומטית למציאות סביבי וזו תוצאה. אני עכשיו רוצה לבחור להתנהל אחרת! תודה לך על פקיחת העיניים.

המפתח ליחסי קרבה עם ילדיכם ובני הזוג

קרבה נוצרת על ידי בנייה של קשר, שהוא הדבר המהותי ביותר לחיי משפחה וקהילה בריאים. לא אוכל להסביר טוב יותר מכפי שעשתה זאת ברנה בראון כשהסבירה מהי המהות שמאפשרת יצירת קשר ובקרבה עם אחרים: היכולת להיות פגיעים.

אני רוצה לשבור את המיתוס שקובע שפגיעות היא חולשה. זה נשמע לא הגיוני, זה מנוגד למה שכולם אומרים
ולמה שההורים והחברה מלמדים. אבל האמת היא שמי שלא פגיע לא מסוגל להביע רגשות, ולא יכול להיות פתוח וליצור קרבה.

למרבה הצער, רובו המוחלט של המין האנושי מאמין דווקא בדבר שיוצר נתק, הלוא הוא הבושה והחשש שאם אחרים יראו או ידעו איך אני מרגיש לא אהיה ראוי לקשר ואחווה ואקבל דחייה. לכולנו יש את זה. המקור לבושה הוא התחושה שאני לא מספיק טוב, או יפה, או חכם, או מוכשר, או עשיר, או רזה וכן הלאה.

מאיפה זה נובע?

הגורם שמנתק אותנו מהקשר עם האחר הוא הפחד שאני לא ראוי. אם האחר ידע שאני כך וכך הוא ידחה אותי. האנשים שכן נמצאים בקשר של קרבה גם עם ילדיהם וגם עם בני זוגם הם אלה שהיה להם האומץ להיות לא מושלמים, או במילה אחת: אותנטים. אותם אנשים שמוכנים לוותר על הדימוי של מה שהם אמורים להיות כדי להיות מי שהם. הם פיתחו את היכולת להיות פגיעים.

איך הם עשו את זה?

הם מוכנים לקפוץ ראש ולהסתכן. לעשות את מה שנדרש כדי ליצור קרבה בלי שיהיה להם בטחון בתוצאה הסופית. וכשמדובר על הורים, אלה הם ההורים שמוכנים להשקיע במערכת היחסים עם ילדיהם ולקחת את הסיכון שזה גם עלול שלא להצליח.

ברנה בראון אמרה, "אנו מנסים לשפר את ילדינו עד שלמות ובאופן מסוכן. הרשו לי לספר לכם מה אנו חושבים על ילדים. בילדים יש מוכנות מובנית להתמודד עם קושי מהרגע שהם נולדים וכאשר אנחנו מרימים את התינוקת המושלמת הזו בידינו, תפקידנו הוא לא לומר "הביטו בה, היא מושלמת" ולוודא שתישאר מושלמת – שתגיע לקבוצת המחוננים עד כיתה ה' ולאוניברסיטה עד כיתה ז'. זה לא תפקידנו. התפקיד שלנו הוא להביט ולומר, "את יודעת מה? את לא מושלמת ויש בך מוכנות להתמודד עם קושי, אך בד בבד את ראויה לחוש נאהבת ושייכת, ללא קשר לתוצאות שלך". זהו תפקידנו. תראו לי דור של ילדים שגדל כך וזה יעשה סוף לבעיות של הנתק בין הורים לילדים".

כשמפסיקים לשלוט בתוצאות ומסכימים להיות פגיעים, מאפשרים את לידתם של החופש, השמחה והאהבה.

ככה זה נראה בפועל

כדי להימנע מפגיעות אנחנו משתקים אותה. צריך להבין שזהו רגש שאותו אנחנו חונקים וכולאים. כשנפגעים לא מודים בכך, כשקשה לא משתפים, כשרוצים תמיכה מרצים, כשרוצים להגיד לא אומרים כן וההיפך. בקיצור, נחנקים. התמכרנו לצורך בוודאות ולצורך להיות מושלמים, כאלה שלא טועים.

האלטרנטיבה היא להסכים שהילדים שלכם יראו את הפגיעות שלכם בכך שתהיו כנים. ואז תתנו לילדים שלכם את האפשרות להיות כנים בעצמם ולקבל את הפחדים שלהם בטבעיות, בלי להסתיר ובלי להתאמץ לא לפחד.

אני טוב כפי שאני ולא צריך לגונן על דבר ולכן אני מקשיב, מבין, מכיל ואוהב.

"אם אני אני בגלל שאני אני ואתה אתה בגלל שאתה אתה אז אני אני ואתה אתה. אבל אם אני אני בגלל שאתה אתה ואתה אתה בגלל שאני אני אז אני לא אני ואתה לא אתה"

הרבי מנחם מנדל מקוצק

The post אומץ להביע רגשות ויכולת להיות פגיע הם המפתחות לקשר משפחתי בריא appeared first on אריה קלטמן | אושר במשפחה.

לא כתבתי על זה אף פעם, עכשיו הגיע הזמן

אריה קלטמן — Tue, 17 Feb 2015 21:20:23 +0000

אחרי שנים שאני מנחה הורים ומלווה אישית משפחות לילדים מתבגרים ומבוגרים, אני רוצה לשתף אתכם בתובנה הכי חשובה שלי שעד היום לא כתבתי עליה מעולם.
במקצועי, אני פוגש הורים רבים וכולנו נוטים לתקשר עם הילדים שלנו במונחים של מדברים עם הילדים עשה או אל תעשה, נכון ולא נכון, בסדר ולא בסדר. הרשו לי אם כן לומר אחת ולתמיד שזאת לא הדרך. הדרך הנכונה לפיתוח קשר טוב עם ילדיכם היא להתמקד ביחסים שלכם איתם. לו רק יכולתי לצעוק את זה ברמקול כך שכל הארץ תשמע, הייתי עושה את זה. מהיום, מילת המפתח שלכם היא יחסים. לכו לישון איתה, קומו איתה וחישבו רק עליה: יחסים.
ברגע שנוצרת קירבה יש יחסים, ברגע שנוצרת פתיחות יש יחסים כי כשיש קירבה ופתיחות, יש גם נכונות להתחשב ולכבד זה את זה ומשם, הכול פתיר. נשמע פשוט נכון? למרבה הפלא זה אכן פשוט ואפילו עובד, ממש כמו נס. הבעיה היחידה היא שאנחנו לא מורגלים בזה ולכן איננו יודעים איך להתקרב ולהיפתח.
ההורים איבדו את הכיוון. התבלבלנו. אתה צריך, את חייבת, ככה זה נכון, זה לא נכון, תצליח, אם תעשי ככה התוצאה לא תהיה טובה, אמרתי לך… ומהצד השני, ההורים שמרצים את ילדיהם והולכים לידם על ביצים עד שהם מתפוצצים. מהו הכיוון? הכיוון הוא יחסים.
במקום כל זה, אמרו מה אתם מרגישים ולא מה אתם חושבים, והתנצלו כי תמיד יש על מה להתנצל. אתם אנושיים, תוכלו לדבר על הכול והלב של ילדיכם ייפתח. הם ירגישו אתכם במקום שיחשבו אתכם, הם ירגישו שאתם מעריכים, מבינים ומכבדים אותם וזאת אהבה בפעולה, להבדיל מתיאוריה.
מה שיפה בכל זה הוא שכשאתם תשתפו ברגשות שלכם פתאום גם הילדים שלכם ישתפו אתכם. אם אתם תתעקשו להבין אותם לפתע הם יתעקשו להבין אתכם. צרו אווירה של ערכים ביחסים שלכם עם ילדיכם המתבגרים והמבוגרים וכך ינהגו גם הם בשמחה.

אז איך עושים את זה? אסביר עם סיפור

ב-‏22 ינואר 2004 קרה לי מקרה שאותו העליתי על הכתב. הייתי אז בן 52 וביתי בת 24, ויצאנו שנינו יחד לתור אחר בית ספר ללימודים משלימים בתערוכת אלטרנטיבה, שם הציגו בתי ספר שונים את לימודי הרפואה האלטרנטיבית שלהם.
התערוכה התחילה בשתיים בצהריים והרצאות התקיימו במקום החל מהשעה ארבע אחר הצהריים. שעת הסיום, לפי מארגני התערוכה, הייתה 11 בלילה. מכיוון שהגענו משני מקומות שונים, החלטנו להיפגש שם. בשעת צהריים של אותו היום, רגע לפני שיצאתי לדרך, התברר לי שביתי תצא מהקיבוץ רק בשעה ארבע ולכן לא תגיע לפני שבע בערב ואולי אף מאוחר יותר.
"למה את יוצאת כל כך מאוחר? מה הטעם בזה להגיע לכל כך מעט זמן?"
"לא מתאים לך?" ענתה לי בתקיפות.
שוב חזרתי על דבריי והיא שוב שאלה את אותה השאלה. הבנתי שהתקשורת בינינו לא עובדת ושאני לוחץ ומתעקש על משהו שהוא ציפייה שלי. יותר מזה, הדיון כלל לא היה רלוונטי כי האפשרות לצאת מוקדם יותר כבר לא קיימת והשעה כבר ממילא הייתה מאוחרת.
למרבה המזל, באותו זמן כבר הייתי שקוע בעבודה עצמית ולכן עצרתי להסתכל במראה ולהתבונן פנימה. הבנתי שהתאכזבתי ושהתגובה שלי למעשה הביעה אכזבה מכך שביתי לא עושה את הדברים כפי שאני חושב שצריך לעשותם. אני אומר לה שהיא לא בסדר כשלמעשה הכול היה קשור אליי ולציפיותיי. המילים שלי הביעו התערבות, דעתנות ואכזבה, נימת הקול שלי לא הייתה נעימה, לא שאלתי אותה מה היא מרגישה ולא התעניינתי בה. הייתי מרוכז בעצמי. יותר מזה, יכולתי פתאום לראות שאולי בכל זאת היא ניצלה היטב את הזמן שלה בנסיבות שבהן התנהלה.
ברגע שהבנתי את זה לא חיכיתי. לא סחבתי את הנטל הזה שאני קורא לו סבל ואחרי שעה התקשרתי אליה שוב והתנצלתי על שהתערבתי בענייניה. "הרגשתי מאוכזב וכועס", אמרתי "אבל התגובה שלי לא הביעה אכזבה ממך, אלא מהעובדה שלא נהגת בדרך שבעיניי הייתה הנכונה." התנצלתי על כך שלא ראיתי אותה ושדיברתי אליה בנימה ביקורתית.
פתאום קרה נס. "גם אני חשבתי על זה והבנתי שאולי לא התמדתי במילוי המטרה שאליה התחייבתי. במקום זה, בחרתי לחסוך כמה שקלים ולא לקבל משהו שאני מאוד רוצה – למצוא לי מקום ללמוד בו". הכנות שלי אפשרה גם לה לדבר בכנות וההתנצלות והפתיחות אפשרו גם לה להיפתח.
הבנתי שהדרך שבה תקשרתי איתה, שמשפיעה על היחסים שהם העיקר, היא נושא נפרד מהמקרה לגופו. הפרדתי בין הדברים וכך יכולתי לראות דרכי תקשורת אחרות לגמרי מזו שבחרתי באותו הרגע. הנימה הביקורתית והנוזפת משהו הזכירה לה את הדרך שבה נהגתי לדבר אליה כילדה וזה קומם אותה כי הרי היא כבר בת 24. רק אחרי שתקשורת שלי השתנתה נפתח הפתח לדבר על העניין עצמו.
איכות החיים שלי כולה תלויה בכך שאבין שאנשים אחרים נוהגים כפי שהם ולא כפי שאני מצפה מהם לנהוג. אין לי זכות, אחריות או סמכות לדרוש מאיש לנהוג לפי דעתי. האחריות שלי נפרשת על שני תחומים: הראשון, לחיות את חיי שלי בלבד ואז גם הסביבה וגם אני נצא נשכרים. והשני, עליי לתקשר בדרך שאיננה מטילה אשמה, ללא שיפוטיות או ביקורת. יותר מזה, תקשורת מאוזנת רגשית תעצים אותם ותאפשר להם לגדול. להתרכז ביחסים ולא בפתרונות בדרך שאני רוצה ומחייב אחרים.

כך כתבתי בעקבות החוויה

כשמדברים על יחסים עם סביבתנו מדברים למעשה על התפקידים השונים בחיינו: הורים, בני זוג, ילדים, חברים, בוסים, עמיתים לעבודה ועצמנו. הבנתי שאני ואנשים בכלל יוצרים עימות, במקרה זה עם הילדה שלי, בכך שאנחנו כועסים, שופטים, מתנשאים, והכול בגלל צדקנות. חלקנו עושים הפוך ומפחדים ואז מרצים ומוותרים על עצמנו. בשיחת העימות, אם אפשר לכנותה שיחה, אנחנו מעלים את כל הנימוקים שתומכים בצדקתנו כשמאחוריהם ניצב מטען רגשי של כעס או פגיעות לא רק מהמקרה הספציפי, אלא כזה שמורכב מדעתנו על ילדינו ומהעבר. התדר הזה נקלט היטב אצל ילדינו וברוב המצבים הם כלל לא מקשיבים להיגיון שבדברינו או לעובדות. התקשורת השלילית, נימת הקול, הטון, שפת הגוף והביקורת שמועברת באופן גלוי או סמוי, יחד עם הדעה של ילדינו עלינו, מעוררים אצלם התנגדות רגשית ואין עם מי לדבר.

תפריט האיך ליחסים

הנה המרכיבים לבניית יחסים טובים עם ילדיכם

תקשורת מקשיבה
הסתכלות כנה על עצמנו
הבעת רגשות
להודות ולהתנצל על חלקנו בעימות
לשאול ולא לומר או להגיד.
להבין את האחר ורק אז לצפות להבנה
לבטא את הצרכים שלנו
לבקש בקשות ספציפיות בהתבסס על הצרכים שלנו. ולהסכים לקבל גם לא.
רק בסוף, אם הדבר באמת נדרש, להציב גבולות
לתת דוגמה אישית
להודות לילדינו על כך שהם ילדינו

פעלו עכשיו כי זה יכול להיות אחרת!

The post לא כתבתי על זה אף פעם, עכשיו הגיע הזמן appeared first on אריה קלטמן | אושר במשפחה.

המקום הבטוח כהורים

אריה קלטמן — Tue, 10 Feb 2015 16:31:18 +0000

מהו המקום הבטוח שכל אחד מאיתנו רוצה להיות בו כהורה ואיך מגיעים אליו? משורר צעיר ומוכשר מאוד ששמו אופיר משרקי הגדיר זאת היטב.

"זה המקום שבו אתה בבית, לא גדול מדי מרוב מגלומניה ולא קטן מדי מרוב הלקאה עצמית. אתה שייך בדיוק לכל סיטואציה וחי את הרגשות האמיתיים שלך, אתה אדם. כאן, אתה בגודל הנכון שלך ולא חסר לך כלום." אריה, אני לא בטוחה אם זה בסדר שערכתי אותו אבל הפסקה הקצרה הזאת פשוט נזקקה לקצת סדר וניקיון אז טיפלתי בה. אפשר כמובן להחזיר למקור.

וזאת כל התורה על רגל אחת! המקום הבטוח משמעו:

להיות בבית – הבית הפנימי שלכם ללא תלות בילדיכם או במצב החיצוני.
לא מנופח ולא קטן – אלא בגודל טבעי.
להרגיש שייך בכל מצב – כאן ועכשיו.
לחיות את הרגשות – להרגיש כל רגש כמו שהוא.
להיות אדם – פשוט אנושי.
לא חסר כלום – הכול ממש בסדר.

לפני שאפרט על כל אלמנט במקום הבטוח, אני רוצה להבהיר איך מרגיש אדם שמגיע אליו.

דוגמה מהחיים

מכתב שקיבלתי מאימא לארבעה ילדים מבוגרים וסבתא לנכדים מוכיח שיש תקווה ושאפשר להגיע למקום בטוח.

"שלום אריה,

פניתי אליך למטרה אחת ויחידה, חד משמעית וממוקדת, והיא הרצון לחדש את הקשרים עם הבת והנכדות. בתחילת התהליך, הייתי אובססיבית לגבי הקשר והייתי מוכנה לעשות הכול. במהלך השינויים שעברו עליי הבנתי שישנם דברים שאין לי שליטה. התובנות שקיבלתי הביאו אותי להגשמה אישית שמתבטאת בתחושת חופש אישי שאיננה תלויה בקשר הזה, וכן ביכולת החדשה שלי לראות את חצי הכוס המלאה ולהיות מרוצה גם ממה שיש וגם ממה שאין.

הפסקתי להיות מוטרדת מהנתק בקשר ביני ובין ביתי ולמרות שזה העציב אותי, זה כבר לא שיתק אותי. פשוט שחררתי את האחיזה בצורך העז שביתי תקיים איתי את סוג הקשר שאותו אני רוצה. כמו כן, הפסקתי להיות מרוכזת בכך והשגתי לעצמי שקט שבזכותו גיליתי שיש לי חיים גם מעבר לקשר עם ביתי".

עד כאן חלקו הראשון של המכתב.

כשהורים מגיעים אליי לראשונה הם תמיד מלאים בכאב, בצער, בתסכול וגם בכעס על ילדיהם, שלעיתים כבר בעצמם נשואים עם ילדים. היחסים נעים על הסקאלה שבין נתק מוחלט ועד קשר רופף. אין פתיחות, יש קושי בקיום דו-שיח והקשר הוא ענייני בלבד במקרה הטוב. לעיתים גם מתלוננים ההורים על התנהגות מרגיזה ולא מכבדת, חוסר גבולות ועל ילדים שרק לוקחים ולא נותנים. התלונות נעות בין ילדים שלא מניחים להוריהם להתקרב ואינם מספרים על חייהם דבר ועד ילדים מופנמים וסגורים הרמטית, וכל מה שביניהם.

להורים אלה, אני ממליץ להגיע מקום הבטוח.

להיות בבית

בבית הפנימי שלכם שם אינכם תלויים באיש. לא בילדים שלכם, לא בבני הזוג ולא במצבים חיצוניים. שם אתם מגלים כוחות פנימיים ולא מחפשים אותם באחרים. אין לכם שליטה על אף אדם אחר, גם לא על ילדיכם. הילד שלכם ילך לדרכו, בן הזוג אולי ילך לדרכו, גם מההורים שלכם תיפרדו כי זוהי דרך הטבע, מקום העבודה יכול להיעלם אבל רק אתם עצמכם תמיד תישארו. אתם בטוחים בעצמכם.

לא מנופח ולא קטן

היו מי שאתם. את תנפחו תדמית של אגו כדי להסתיר את פחדיכם ולשפר את הערך העצמי הנמוך שלכם, ואל תקטינו ותוותרו על עצמכם מול הילדים או אנשים אחרים כדי לרצות ולקבל שקט והערכה מהסביבה. אין סיכוי שזה יעבוד.

להרגיש שייך בכל מצב

חיו כאן ועכשיו. לא עם הפחד העתידי ממשימות שעליכם לבצע מחר או מכך שילדיכם יתרחקו מכם, ולא עם המחשבות תקועות בעבר שרק מתעסקות בהתחשבנות על דברים שקרו אתמול. שימו לב למזג האוויר היום, חושו את טעם האוכל בפה, הרגישו את המים הזורמים על גופכם במקלחת ותיהנו מאלה שבחברתם אתם נמצאים ברגע זה.

לחיות את הרגשות

הרגישו כל רגש וחדלו להדחיק רגשות, בין אם מול הילדים או בכלל. את כולנו לימדו שרגש שווה חולשה ולכן חשוב להעמיד פני חזקים. אבל העצב והכאב הכלואים בפנים חייבים להיות מובעים. אם לא, המציאות תיצור מצבי קיצון שיגרמו לכם להביע רגש על אפכם ועל חמתכם. רק הבעה של רגש תשחרר אתכם ממנו, ולא ההדחקה שלו, מה גם שרגש מקרב בין אנשים ויוצר קירבה, כשדעות ומחשבות עלולות ליצור הפרדה.

להיות אדם

להיות אנושי משמעו להיות אדם רגיש עם לב. עם הילדים, אל תהיו צודקים והחליפו את צדקתכם בחמלה ובסליחה. פתחו את האינטליגנציה הרגשית שלכם. לימדו את רגשותיהם של ילדיכם והגיבו במידתיות ובכנות.

לא חסר כלום

הכול בסדר וזה לא אומר שאין קשיים או שכל הבעיות נפתרו. במילותיו של מורה הזן: "אם לא קר ולא חם לך ואם אתה לא רעב ולא צמא ואינך צריך ללכת לשירותים, אז עכשיו ברגע הזה הכול ממש בסדר. אם אתה רעב, אכול. אם את צמא, שתה. אם אתה צריך ללכת לשירותים, אל תתאפק. ואז שוב הכול בסדר".

איך עושים את זה?

חלקו השני של המכתב מאותה אם לארבעה ממחיש הכול.

"יש לציין שלאורך כל התהליך עמדת לרשותי והיית נגיש ורגיש לכל שאלה או בעיה שהתעוררה. קיבלתי תמיד התייחסות מיידית וזה נתן לי תחושה של אכפתיות. הליווי הזה היה משמעותי לאמון בינינו. נתת לי תחושה שאתה איתי לאורך כל הדרך ושאתה מבין ורואה אותי, וצועד איתי צעד אחר צעד בשביל

חדש ובטוח יותר.

על אף שהייתי סקפטית והתקשיתי להאמין שמצבים יכולים להשתנות בכמה פגישות, עודדת אותי ולא

נתת לספקות לחלחל. גילית רגישות אנושית רבה.

למרות שאתה בא מהקיבוץ החילוני ואני שייכת לסקטור הציוני-דתי, דווקא אתה היית זה שאמר שתמיד

צריך לסמוך על הבריאה, שיש כוחות ביקום שמקדמים את המאוויים ושהעבודה שאנחנו עושים

בתוכנו והאמונה הן יסוד בסיסי.

עלי לציין שאכן יש לכך הוכחות. תודה לאל, הקשר ביני לבין הבת והנכדות התחדש והוא במגמה

חיובית. צריך להאמין ודברים חיוביים מתרחשים. אני ממש מתרגשת לכתוב את תוצאות התהליך שהיה קצר אבל הביא לשינוי גדול. אני מאמינה שאם אני הצלחתי, כל אחד יכול.

תודה על ההכוונה ועל העידוד ליציאה לדרך חשיבה אחרת.

בהערכה רבה מאוד,

יהודית

The post המקום הבטוח כהורים appeared first on אריה קלטמן | אושר במשפחה.

אם יש לך ילדים מתבגרים ובוודאי בגיל 12-24 מאמר זה קריטי עבורך!

אריה קלטמן — Tue, 10 Feb 2015 10:28:42 +0000

ב-2015 הוציא דן סיגל, פסיכיאטר ילדים ונוער אמריקאי, ספר שנקרא Brainstorm שמאמת את תפיסת העבודה שלי וכן רבים מהרעיונות שעומדים מאחוריה. באותה שנה, קרן צוריאל הררי מעיתון כלכליסט כתבה מאמר מצוין על הספר ועל כותבו שאותו אני מביא כאן במלואו. בעיניי זהו מאמר חובה לכל הורה לילדים מתבגרים ומבוגרים שיכול לעזור לכם להבין את ילדיכם ולתת לכם קצת שקט נפשי. קריאה מהנה:)

"עזבי אותי באמא שלך"

הפסיכיאטר פרופ' דן סיגל צלל לתוך המוח של בני נוער כדי להבין למה הם כל כך עצבניים ומעצבנים, וחזר עם רב־מכר מדובר שיכול להפסיק את המלחמה התמידית בין הורים למתבגרים.

יש הרבה מיתוסים על גיל ההתבגרות, והמדע מראה בבירור שהם לא נכונים ושכדאי להיפטר מהם. אומרים שהמתבגרים יוצאים מדעתם כי ההורמונים שלהם משתוללים, וזה פשוט לא נכון. רמת ההורמונים עולה בתקופה הזאת, אבל לא ההורמונים קובעים מה קורה אלא שינויים מבניים במוח. אומרים גם שזו תקופה של חוסר בשלות, שבני הנוער צריכים לגדול ולהתבגר. גם זו התבוננות מוגבלת, שמסתכלת על גיל ההתבגרות כמשהו שכולם צריכים לשרוד איכשהו עם כמה שפחות צלקות. מה שקורה בהתבגרות נובע משינויים טבעיים ובריאים במוח, ומה שמדהים הוא שזאת התקופה עם הכי הרבה כוח, אומץ ויצירתיות בחיים, שבה צפה המהות של מי שהצעירים האלה יכולים להיות. הם לא צריכים לשרוד את גיל ההתבגרות, אלא יכולים לשגשג בזכותו".

במשפטים המפתיעים הללו פותח דן סיגל (Siegel) את ספרו "Brainstorm", משחק מילים על סיעור מוחות וסערה במוח – רמז לזו שעוברת על מוחם של מתבגרים. סיגל (57), פרופסור ב־UCLA, הוא פסיכיאטר ילדים ונוער אמריקאי מוערך ובעצמו אב לשני ילדים בשלהי גיל ההתבגרות (בני 21 ו־24). לצורך "בריינסטורם" הוא גייס תחומי מחקר רבים ומגוונים ורקם התבוננות חדשנית ופרקטית על תקופה שהיא סיוטם של הורים וצעירים רבים, התבוננות שהפכה את הספר לרב־מכר ולכוכב הרשימה הנחשבת של "הניו יורק טיימס" כבר בשבוע שבו יצא לאור, בינואר שעבר. הרשימות הללו אינן זרות לסיגל: הוא הגיע אליהן גם עם ספרים קודמים שלו, שגם הם אִפשרו להורים להבין טוב יותר מה עובר על ילדיהם ואיך לעזור להם.

"בריינסטורם" כתוב בנינוחות ובפשטות, כמו חבר שיושב לידך על הספה ומתאר באופן בהיר, על כוס קפה ועוגה, מה קורה במוח של הילד שלך כשמבחוץ נראה שהוא מתחרפן לגמרי. סיגל הידק את המאפיינים של גיל ההתבגרות לארבעה: עיסוק רב בחיים החברתיים; תשוקה לחידושים; רגשות אינטנסיביים; ויצירתיות רבה. לכל אחד מהם יש יתרונות וחסרונות, וכולם נובעים מהשינויים שמתחילים להתרחש במוח סביב גיל 12. הפתרונות שסיגל מציע להורים וגם למתבגרים ידידותיים למדי, מבוססים על עקרונות המדיטציה והקשב ונתמכים במחקרים מדעיים רבים ומגוונים.

"זה הספר הכי קשה שכתבתי אי פעם, אבל אני נהנה מהתוצאה כי לאנשים יש רגעי 'אהה' גדולים בזכותו", הוא מספר ל"מוסף כלכליסט" בראיון לקראת ביקורו בארץ, כאורח מרכז סגול לחקר המוח ומרכז מודע למודעות, מדע וחברה במרכז הבינתחומי הרצליה. "מאוד מרגש לראות נער קורא את 'בריינסטורם' ואומר לי: 'אוי, עכשיו אני מבין איך המוח שלי עובד ומה קורה לי בגוף, ואני יודע מה אני צריך לעשות'. זה מתגמל מאוד".

אולי הנער מחייך, אבל ההורים שלו כנראה בוכים: גיל ההתבגרות הוא תקופת שפל ברמת האושר של הורים, כפי שמראים מחקרים רבים ובראשם אלה של פרופ' לורנס סטיינברג מאוניברסיטת טמפל בפילדלפיה, פסיכולוג שנחשב סמכות עולמית בכל הנוגע לגיל ההתבגרות. סיגל מבקש להרגיע: "אנשים מאוד חוששים מהתקופה הזאת, אבל יש המון דיסאינפורמציה לגביה. הדברים שקורים למתבגרים – התשוקה לחדש, חשיבות הקשרים החברתיים, היצירתיות – הם מהות החיים גם אצל מבוגרים. אם תבדקי

מה מבוגר צריך לעשות כדי לשמור על מוחו צעיר וחיוני, זה יהיה בדיוק הדברים האלה. בלעדיהם החיים הופכים למשעממים, דלים ושגרתיים, ולפעמים אני תוהה אם המתח של הורים מול ילדיהם המתבגרים לא מבטא כמיהה עמוקה לדברים שהם עצמם איבדו. יש לנו אפשרות להפוך אתגר להזדמנות, וזה יכול ליצור שינוי גדול מאוד בחייהם של מתבגרים".

ואם כולם יקפצו מהגג?

בבסיס סערת ההתבגרות עומדים שינויים פיזיולוגיים לא מובנים מאליהם, שמיד יוסברו בהרחבה. הבעיה היא שכל שינוי שהביולוגיה מחוללת מתעצם דרמטית מסיבה חברתית: התהליכים שעוברים המתבגרים לא מתרחשים בוואקום, אלא בסביבה הדוקה של מוחות סוערים. "את תמכרי אותנו בשביל החברים שלך", אבא שלי נהג לומר, והרבה פעמים הוא צדק. סיגל מתאר היטב את המצב המתסכל שבו המתבגר נראה מאוזן ויעיל כמו מבוגר, אבל בנוכחות בני גילו ההיגיון שלו מתעקם. "אפשר לטעון שהם מושפעים מדי", הוא אומר, "אבל אפשר גם לראות בזה צעד חיוני להתפתחות האנושית. מתבגרים צריכים להקשיב לבני גילם כדי להפוך לחלק מקבוצת ההישרדות כשהם עוזבים את בית המשפחה".

במילים אחרות, ההשפעה החברתית היא לא רק מובנת – אלא חשובה. אבולוציונית חשוב לעודד את המתבגרים שלנו לבלות עם החברים שלהם, כחלק מהכשרתם כבוגרים עצמאיים. "ההתרחקות שלהם מהמבוגרים היא טבעית. במציאות של 'תסתגל או תמות' מתבגרים מוצאים דרכים חדשות להתמודד עם העולם, ולהיות עם בני גילם, שגם נעים החוצה אל העולם, זה דבר חיוני להישרדות שלהם. כשעוזבים את הקן יש ביטחון בהשתייכות לקבוצה שבה עוזרים זה לזה להתמודד עם העולם החדש".

סיגל תוחם את גיל ההתבגרות בין הגילים 12 ו־24, כלומר תריסר שנים של התנתקות מהקן של ההורים לקראת משהו מעורפל ולא ידוע – שבהן ההשתייכות הקבוצתית ותחושת שותפות הגורל חשובות מאוד ומשמעותיות ליכולת ההתמודדות. "יש ביטחון בהשתייכות הזאת, טורפים ייבהלו מקבוצה גדולה ואתה תקבל ליווי במסע הזה", מסביר סיגל. "זו הסיבה שלכל כך הרבה צעירים חשוב להשתלב. הם מתנחמים ומתחזקים באינטליגנציה הקולקטיבית, אבל הקבוצה יכולה גם לגרום להם לנסוע מהר מדי".

או סתם להיות מטופשים למדי. סיגל מספר שפעם נכנס לקליניקה שלו בחור שלבש את המכנסיים שלו מתחת לקו הישבן שלו. סיגל לא התאפק ושאל אותו על כך (בצורה מכבדת, הוא מדגיש), והנער ענה: "אני צריך ללבוש את המכנסיים ככה כדי שאוכל להיות כמו כל האחרים שמנסים להיות שונים. אני מנסה להיות כמו כולם שמנסים לא להיות כמו כולם".

מה לעזאזל עבר לך בראש?

קשה להאמין, אבל גם לתפיסות אבסורדיות שכאלה יש הסברים מנומקים מתחום חקר המוח. בקצרה, בעצבים שבמוחם של מתבגרים מתרחשים שינויים גדולים; המוח נקלע לתקופה של חוסר אינטגרציה מספקת בין אזורים שונים בתוכו, כך שהמידע לא עובר ביניהם בצורה מספיק טובה; והוא נוטה להעדיף נתיב מהיר להעברת אינפורמציה, שבו אין מספיק זמן לעבד מידע. כל אלה מצמיחים, באופן טבעי, התנהגויות אימפולסיביות ועוצמתיות.

זה מתחיל, אם כן, מהביולוגיה. עד גיל 12-11 המוח מייצר המון נוירונים, אבל אז הוא מתחיל לגזום את העצבים והקשרים המיותרים שהוא לא משתמש בהם, ומשאיר רק את אלה שהוא זקוק להם. זו הסיבה, מסביר סיגל, שאם רוצים לטפח בילד מיומנות מוזיקלית או כישורים אתלטיים כדאי להתחיל לפני גיל ההתבגרות – ככל שהוא ינגן יותר בפסנתר המעגלים הרלבנטיים במוחו יתחזקו, ובהתבגרות הם לא ייגזמו. לאחר הגיזום המוח עוטף את הקשרים העצביים שנותרו בחומצות שומן שנקראות מיאלין, כדי שהמידע יזרום דרכם באופן יותר מהיר ואפקטיבי.

"שני התהליכים האלה, הגיזום והציפוי במיאלין, עוזרים למוח של המתבגר לעבד מידע באופן יותר יעיל, לראות את התמונה הרחבה, לפתח שליטה קוגניטיבית וויסות רגשי", מסביר סיגל. אבל עד שיושלם הציפוי המיוחל במיאלין, שלב הגיזום חושף את הפגיעות של המוח, גורם למצבי רוח, לאיזון לקוי. הגיזום והציפוי במיאלין מתרחשים בעיקר באזורים הקדמיים בקליפת המוח, שבשל מיקומם המיוחד הם מין "מרכז בקרה" שנוגע בכל החלקים החשובים האחרים במוח ומקשר ביניהם.

במילים אחרות, כאשר החיווט לאזורים הקדמיים בקליפת המוח טוב, אנחנו נהנים ממודעות עצמית, איזון רגשי וגמישות – אנחנו מסוגלים לייצר מפות מנטליות של אנשים אחרים, שמאפשרות לנו להפגין כלפיהם אמפתיה. אבל כשהחיווט לא משהו משום שתהליך הגיזום והציפוי עדיין בעיצומו, או משום שאזורים בקליפת המוח עצמה משתנים, החיים עלולים להיראות כמו דהירה במכונית נטולת ברקסים. לא נוצרת אינטגרציה בין כל חלקי המוח, ולכן המתבגרים נראים אגואיסטים ובלתי אמפתיים, בלתי כשירים לתכנן או לקבל החלטות אחראיות, ובעלי מודעות עצמית נמוכה.

למעשה, כשהם מתפרצים או מגיבים באופן מפתיע, הם לעתים מפתיעים גם את עצמם. סיגל זוכר את זה מילדותו: "זה קרה לי הרבה כנער צעיר, שהיו לי תגובות שאפילו לא ידעתי שמתבשלות שם, וכשזה קורה למתבגרים אנחנו אומרים שהם משוגעים. אבל זה שינוי באינטגרציה, כמו תקלה בצנרת וברשת החשמל בבניין שעבדו קודם. אז אנחנו עשויים להתנהג כמו בצונאמי – להיות מוצפים ברגשות ומבולבלים מנטלית. זה לא אומר שהבניין לקוי, אלא שצריך לתקן את התקלה ולבנות אותם מחדש".

מה כבר אמרתי?

גם אזורים פנימיים יותר של המוח משתנים בגיל הסוער הזה, בעיקר האזור הלימבי וגזע המוח, שמייצרים רגשות בסיסיים כמו פחד וכעס, ואת התגובות האינסטינקטיביות של בריחה או מאבק (Flight or fight). סיגל מסביר כי סריקות מוח מראות שכאשר מראים למבוגרים צילומים של הבעות פנים ניטרליות נדלק אצלם האזור של קליפת המוח הקדמי, שמעניק משמעות לדברים שהם רואים. אצל מתבגרים, לעומת זאת, נדלקת האמיגדלה, שנמצאת באזור הלימבי ואחראית לתגובות לאיומים. "אם גם תגובה ניטרלית נתפסת כעוינת זה מסביר מדוע מתבגרים עשויים להגיב בהערה מרגיזה ועוינת להבעת פנים תמימה לחלוטין", מבהיר סיגל. "הידע הזה עזר לי להבין את תגובות המתבגרים שלי לדברים שאמרתי ושלדעתי היו ניטרליים אבל הם חוו כאגרסיביים".

זו לא רק האמיגדלה שנדלקת, אלא גם הנתיב המהיר שבו זורם אליה מידע. "בריינסטורם" מציג מחקרים שלפיהם גם כאשר התנאים רגועים ויש זמן לעבד מידע באופן נינוח ומנומק, מוחם של מתבגרים מעדיף להפעיל את הנתיב המהיר לאמיגדלה. המשמעות היא שהם יגיבו באופן רגשי ואינטנסיבי גם כשאין לכך שום סיבה.

לפעמים יש סיבה, שקשורה בהיעדר תקשורת טובה מספיק בין שני צדי המוח. הצד הימני מאחסן את הזיכרון האוטוביוגרפי שלנו, את הרגשות והצרכים הרגשיים. גם תחושות הבטן שלנו נקלטות בעיקר בצד הימני של המוח, שעשוי להגיב בספונטניות. הצד השמאלי, לעומתו, רציונלי ומסודר. אם הימני יודע לעבד אותות לא־מילוליים, השמאלי מתמקד בתקשורת באמצעות שפה. הוא לוגי, ליניארי ומחושב, וחזק ברשימות. יש ביניהם הבחנה נוספת: הצד השמאלי מסתכל אל העולם החיצוני, עוקב אחר החוקים החברתיים והסנקציות התרבותיות, ואילו הצד הימני מסתכל

פנימה, לתוכי. שני הצדדים יכולים לתפקד בנפרד, אבל חיים עשירים ומאוזנים זקוקים לשניהם, ולכן כדי להרגיע את סערות גיל ההתבגרות אנחנו זקוקים לאינטגרציה ותקשורת טובות יותר בין שתי ההמיספירות. יש כמה פרקטיקות פשוטות שיכולות לסייע בזה, כמו לפתח מודעות לסימנים לא מילוליים ולהבעות פנים; לתעד בכתב את אירועי היום כדי לפתח זיכרון אוטוביוגרפי; ולנסות לתקשר עם חברים ולבטא רגשות באופן לא מילולי. ואפשר גם לגדל סיבים אינטגרטיביים, אבל על כך בהמשך.

אולי תעצור לחשוב רגע?

"טיפשעשרה" הוא כנראה אחד המושגים החוטאים ביותר לגיל ההתבגרות. אין בו באמת טיפשות. להפך. השינויים במבנה המוח מאפשרים לבני נוער להתחיל לחשוב לעומק על דברים חדשים – לשקוע בהרהורים פילוסופיים וקונספטואליים על משמעות החיים, על אהבה ועל ההורים. הם מבינים היטב שעובר עליהם משהו גדול, שזולל את כל האנרגיה שלהם. למעשה, מסביר סיגל בספרו, הם גם מבינים היטב מהם הסיכונים הכרוכים במעשים שלהם, מהו המחיר שהם עלולים לשלם. הם יודעים לעשות את החשבון שלהם, ובכל זאת בוחרים להתמקד בכיף המרגש והמסעיר, בתחושת היחד ובשבירת החוקים. לבחירה הזאת אחראי הדופמין.

גיל ההתבגרות מתאפיין בשחרור מוגבר של אותו דופמין, נוירו־טרנסמיטר שאחראי על תחושת התגמול במוח וגורם לאנשים לחפש חוויות מרגשות ומסעירות. למעשה, הרמה הבסיסית של דופמין בגיל הזה נמוכה יותר ואילו השחרור שלו בתגובה לחוויות מרגשות גבוה יותר; בפער הגדול שבתווך גיל ההתבגרות חוגג. זה גם מסביר מדוע בני נוער אומרים שהם משועממים אלא אם כן הם עוסקים במשהו מאוד מעורר או חדש. "זה לא ההורמונים", מדגיש סיגל, "אלא הדופמין. ההורמונים בעלייה, אבל הם לא משתוללים. הדופמין הוא זה שמעודד אותנו לחפש תגמול וסיפוק, והשינויים במבנה קליפת המוח תומכים בהתמקדות בחיובי".

התשוקה לתחושות התגמול והסיפוק שהדופמין מעורר היא גם אחד ההסברים לנטייתם של מתבגרים להשתמש בסמים ולשתות אלכוהול. יש כמובן סיבות נוספות: הם רוצים את הקשרים החברתיים, הם מנסים לשכך את הכאבים והתסכולים שלהם, אבל זו קודם כל התשוקה לדופמין. אז עכשיו כשהורים מבינים יותר טוב מה גורם לילדים שלהם לשתות ולצרוך סמים, מה הם אמורים לעשות עם זה? "חשוב שמבוגרים יבינו שגם אם סמים ואלכוהול הם נורמה אצל בני נוער, זה לא הופך אותם לדבר נכון, בטוח, חוקי או כזה שצריך להרשות. זה רק אומר שזה קורה", כותב סיגל. "להתעקש שהילדים יימנעו מזה טוטלית זה לא הגיוני. יש הורים שאומרים שאם הילדים עושים את זה לפחות שינהגו באחריות, ומטרתם היא להציל חיים. המסר שלהם הוא: 'תתקשר אם אתה צריך טרמפ הביתה, לא נשאל כלום' או 'תלמד לשתות אלכוהול במתינות'".

אפשרות אחרת היא לאמץ את הגישה הכללית של סיגל, שממליצה לרתום לכיוון חיובי את הצרכים או המאפיינים הייחודיים של גיל ההתבגרות, כמו הרצון לבטא דעה עצמאית, אפילו דווקנית. "במקום לנסות להשתיק את הדחף שלהם ולדכא אותו, המבוגרים צריכים לעזור להם להתמקד במשהו חיובי שהם בעדו", מציע סיגל. "הרבה אנשים מתחילים לעשן בגיל צעיר. להציע להם מידע רפואי או להפחיד אותם עם תמונות של בתי קברות זו לא האסטרטגיה הכי אפקטיבית שתמנע מהם לעשן. אם מספרים להם שהמבוגרים שהם בעלי חברות הסיגריות

עושים להם שטיפת מוח כדי שיעשנו וירוויחו על גבם כסף, ממקדים אותם בערך החיובי של להיות חזק מהמניפולציות של מבוגרים שרוצים להתעשר, וזה אפקטיבי".

למה אתה לא מקשיב לי?

"בריינסטורם" מציע לנפגעים פוטנציאליים מגיל ההתבגרות פתרונות שלקוחים מגישת מיינדסייט (Mindsight) שסיגל פיתח בעשורים האחרונים, ומטרתה לפתח יכולת לראות את המיינד שלך ושל אחרים. מין עדשות שמאפשרות לנו למקד את תשומת לבנו בעולמנו הפנימי כך שנבין אותו באופן בהיר יותר ונהנה מתוצאות כמו הגברת האינטגרציה במוח והעצמת הקשרים עם אנשים אחרים. מחקרים שסיגל ואחרים ערכו הראו שהאופן שבו ממקדים את תשומת הלב ברגשות, בתחושות ובאיברי הגוף משנה את מבנה המוח ומאפשר לגדל נוירונים וקשרים חדשים בכל גיל, וכך לשנות ולשפר את התפקוד שלנו. הדרכים להשיג זאת מגוונות, ואפשר לבחור בטכניקות של מדיטציה או קשב כדי למקד את תשומת הלב ללא הסחות דעת, כמו גם להקדיש זמן למשחק, למנוחה ולפעילות פיזית.

המלצה נוספת היא להתמקד בקשר קרוב עם אנשים אחרים, שכן יחסים איתם יוצרים השפעה חיובית ואפקטיבית על המוח. סיגל מכנה זאת נוירוביולוגיה בין־אישית (Interpersonal Neurobiology, ובקיצור IPNB), והרעיון הוא שמה שקורה במוח מושפע מהקשר עם ביולוגיה אחרת של מוח אחר. "כרגע הגוף והמוח שלך מושפעים מהשיחה שמתרחשת בינינו", הוא אומר, "מהאנרגיה והמידע שזורמים בינינו. אני יודע שזה משפט שהאקדמיה לא תמיד מקבלת, אבל זה מה שקורה לאנשים ובין אנשים".

אם הפתרון הוא קשב לעצמך ולאחרים, אז ברמה הבסיסית ביותר סיגל מציע שההורים יהיו נוכחים בחיי ילדיהם, קשובים ומכבדים, גם אם זה הדבר האחרון שמתחשק להם לעשות. "לפעמים כהורים אנחנו עושים דברים שיוצרים קרע ביחסים עם המתבגרים שלנו. זה בלתי נמנע, וחובתנו להתמקד בקרעים האלה ולנסות לתקן אותם. אני יודע משני המתבגרים שלי שזה שמר על הקשר שלנו חזק". הוא מזכיר את חשיבות ההתנצלות במקרה של התפרצות, ומזכיר גם שלא כל בעיה צריך לתקן, לפעמים מספיק להקשיב. "לעתים קרובות אנחנו רוצים לעזור לאנשים שאנחנו אוהבים לפתור בעיות, להיפטר מרגש מכאיב, אבל מה שהם הכי צריכים הוא להרגיש שמרגישים אותם", כותב סיגל, "צריך פשוט להיות שם עבורם".

נוסף על קשב כזה למתבגרים, הקשב שלהם לעצמם יכול להיות כאמור משמעותי ברמה הפיזיולוגית ממש: כלי מיינדסייט או מדיטציה יכולים לעזור למוח לגדל את הסיבים שיעודדו אינטגרציה. "כשאנחנו שמים לב למצב הפנימי המנטלי שלנו, שכולל רגשות, מחשבות, תפיסות, זיכרונות, תמונות, תקוות, חלומות, תשוקות וכו', אנחנו מגדלים את הסיבים החשובים שעוזרים לנו להבין את עצמנו – ואת האחרים", כותב סיגל. "בפעילות מנטלית כזאת יונים זורמים לתוך ממברנות התאים ומחוצה להן, והנוירונים משחררים כימיקלים שמאפשרים להם לתקשר זה עם זה". ואם אחרי שההורים יקשיבו לו והמתבגר יהיה קשוב לעצמו הוא יהיה קשוב גם למצב המנטלי של מישהו אחר – הוא יפתח כלפיו אמפתיה, שאנחנו נוטים לחשוד שחסרה לבני נוער.

דרך נוספת לטפח אינטגרציה של האזורים הקדמיים בקליפת המוח היא שיחות עמוקות על מחשבות, זיכרונות, חלומות ותקוות. "כשמתמקדים בעולם החיצוני, במה שקורה בחבר'ה או בסמארטפון, זה מונע ממך להתמקד בעולם הפנימי שלך", אומר סיגל. וכאשר שוקעים בשיחת פנים אל פנים מעמיקה, המתבגר מרגיש שבן השיחה שלו – הורה או חבר, זה לא משנה – באמת מרגיש אותו. Feeling felt, מגדיר זאת סיגל. מעבר לתחושה הטובה הכרוכה בכך, מחקרי מוח מראים שכאשר אנשים שקועים בשיחות כאלה האזורים הקדמיים ביותר בקליפת המוח פעילים וצומחים, יוצרים אינטגרציה עם אזורים נוספים ומפעילים את מערכת נוירוני המראה, שמאפשרים לנו להרגיש רגשות של אחרים ולהזדהות עמם.

ומעל הכל, סיגל מקווה שהורים יוותרו על מלחמות חסרות סיכוי וינתבו את הדרייב הייחודי של גיל ההתבגרות לאפיקים מועילים. "הרבה פעמים מבוגרים נאבקים בחדשנות ובתכונות שמאפיינות את גיל ההתבגרות, אבל זה כמו להיאבק בכוח הטבעי של מפל מים", הוא מסביר. "אי אפשר לעצור מפל, אבל אפשר לכוון את המסלול שלו ולרתום את כוחו. לכן גיל ההתבגרות לא חייב להיות תקופה של מלחמת דורות. צריך לרתום את הניצוץ הרגשי והתשוקות שלהם לדברים הנכונים. זה לא אומר שלא מציבים להם גבולות, אבל צריך לכבד את מה שקורה למוח שלהם במקום להעביר להם את המסר שהם יצאו מדעתם".

פורסם במקור בכלכליסט ב-22.1.15

The post אם יש לך ילדים מתבגרים ובוודאי בגיל 12-24 מאמר זה קריטי עבורך! appeared first on אריה קלטמן | אושר במשפחה.

הקשר בין הקשר שלכם עם ילדיכם ושבט הבנטו האפריקאי

אריה קלטמן — Tue, 01 Apr 2014 13:42:54 +0000

באחד הימים פגשתי קבוצת אימהות שלכולן ילדים גדולים. החלטתי לא לדבר על היחסים שלהן עם ילדיהן אלא לחבר אותם ליָלדוּת שלהן כדי לאפשר להן לחוות בצורה יותר מאוזנת את יחסיהן עם ילדיהן. החיבור של הילדות שלהן לילדות של הילדים שלהן, הבהיר להן את המצב לאשורו. הן סיפרו לי על תקופת הילדות שלהן ועל הקשיים והחוסרים שחוו, וגם סיפרו על הכלים שקיבלו, שחישלו אותן
ועזרו להן לשרוד את החיים. הן סיפרו על בדידות, הורים קשי יום שלא ראו אותן, חוסר בהערכה, צורך במרחב ובפרטיות, משמעת קשוחה וחוקים, שיפוטיות, עונשים, איומים, חוסר בשמחת חיים, אחריות על אחים קטנים שהחליפו ילדות, חוסר אפשרות לממש כישרון, חילוקי דעות וריבים בין ההורים, יציאה מהבית לפנימייה ללא הורים, אכזבות, חוסר חום, כעס ובושה.

המסקנות היו שקופות: כולן חוו חוסר כלשהו מההורים ובבגרותן, אותו החוסר חוזר כצורך שוב ושוב לחייהן. בכל בסיטואציה רגשית או מנטלית לא נעימה, באין אם מול הילדים או בן הזוג, הן חוזרות להיות הילדות הקטנות והאדם שעומד מולן חווה תגובה לא נעימה: מכעס ועד הדחקה, מהתפרצות ועד איפוק. המכנה המשותף לכולן היה שבילדותן, אחד או יותר מחמשת הוויטמינים לבריאות הנפש לא ניתנו להן על ידי ההורים:

לא הבינו אותי – הצורך בהבנה: שיקשיבו לנו, שיתחשבו בנו.
לא כיבדו אותי – הצורך בכבוד: לקבל יחס, להיות נחוצים, להשפיע, להיות משמעותיים, לתרום.
לא העריכו אותי – הצורך בהערכה: להיות טובים, להצליח, להיות בסדר, לזכות בהערכת הסביבה.
לא נתנו לי בטחון – הצורך בביטחון (הישרדות): להיות קיימים, להיות מובנים, שיראו אותנו, להיות בטוחים, להיות מוגנים.
לא אהבו אותי – להיות חלק מקבוצה, להיות אהובים, להיות רצויים, להרגיש שייכים.

הקושי, אם כן, הוא שלנו מול עצמנו.

אז מה עושים?

נתתם כוח לצורך הזה ואתם מטילים אותו על אנשים ומצבים בחיים שלכם? הגיע הזמן לעשות עבודה אישית ולקבל חזרה את הכוח שלכם. אל תעשו לילדיכם את מה שעשו לכם! הבינו את הצרכים שלהם וספקו להם אותם.

כמו בשבט הבנטו

הסופר סטיבן קובי מסביר שבשבט הבנטו שבאפריקה אנשים נוהגים לברך זה את זה עם המילה "אובנטו" שמשמעה אני רואה אותך. בכך, הם למעשה אומרים, "אני מכיר בייחודיות שלך, אני מקשיב לך. אולי דעתי שונה משלך אבל אני מכבד אותך, למרות שאינני מסכים איתך אני מעריך אותך, למרות שאינני מסכים עם מעשיך אני אוהב אותך ללא תנאי". למה שלא ננהג כך עם ילדינו?

The post הקשר בין הקשר שלכם עם ילדיכם ושבט הבנטו האפריקאי appeared first on אריה קלטמן | אושר במשפחה.

26 הדיברות של ההורה האידיאלי

אריה קלטמן — Mon, 02 Sep 2013 03:55:31 +0000

מי הוא ההורה האידיאלי? במסגרת סדנת הורים שהתקיימה בסוף החופש הגדול, ניסינו לענות על השאלה הזאת יחד.
סדנת 'הורים בעוצמה' כללה עבודה אישית בזוגות ובשלשות שלאחריה התכנסנו כולנו יחד כדי לבחון לעומק אילו התכונות אהבנו בהורים שלנו ומה היה חסר לנו מהם. בעקבות הדיון מנינו את תכונותיו של ההורה האידיאלי, מתוך ההבנה שהורה מושלם הוא לא דבר מציאותי כי כולנו בני אנוש שלומדים מטעויות. למרות זאת, הבהרנו לאיזה מצב אנחנו שואפים להגיע בהורות שלנו.

ההורה האידיאלי

הורה מקשיב ומבין שמגלה אמפתיה ומקשיב לילד.
הורה מאפשר ובעל גמישות מחשבתית ורגשית.
הורה שמתעניין ברגש ולא ממהר לתת עצות ולפתור את הבעיה כדי להגן על הילד.
הורה שכייף לבלות איתו ושמייצר חוויות משותפות מהנות.
הורה לא שיפוטי, שמקשיב באופן פעיל, מסתכל בעיניים, שואל שאלות להבהרה, מתעניין, משקף ומבין באמת.
הורה שעומד במילה שלו, ממלא בקשות ברכות ושם גבול בצורה מידתית, ללא עונשים.
הורה נוכח, לא מבחינת הכמות אלא האיכות של הזמן שהוא מבלה עם ילדיו.
הורה שיודע להעביר את האחריות לילד ולא לוקח אותה במקומו.
הורה המאפשר עצמאות ובחירה, ומלמד נשיאה באחריות.
הורה שמקבל את הילד כפי שהוא.
הורה ישר שלא מנסה להגשים את מטרותיו האישיות דרך הילד.
הורה שמכבד את צרכיו האישיים שלו עצמו ומבטא אותם.
הורה שמבטא את רגשותיו בכנות.
הורה שמקשיב לילד ומגלה רגישות כלפיו באופן שאיננו נשען על אינטרס אישי.
הורה מאוזן שלא מתפרק מול הילד.
הורה שמכבד גם את בן או בת הזוג וגם את ילדיו.
הורה חרוץ שנמצא בעשייה אבל לא בעשיית יתר, כזה שיודע להרפות וליהנות.
הורה משחרר שלא מפעיל שליטה ולא מתנהל בכוחניות.
הורה שנותן אמון בילד ומעצים את התכונות החזקות שלו .
הורה שמשתף בטעויות ובקשיים שלו, שיודע להתנצל ולוקח אחריות על מעשיו.
הורה שמעריך את הילד כאדם, רואה את איכויותיו בכל רגע ומסוגל לראות את חצי הכוס המלאה.
הורה שנותן גב ותמיכה לילד גם כשקיימים ביניהם הבדלי השקפות ולא מתוך הצורך לרצות.
הורה שמגיב בשלווה וברוגע ללא קשר למציאות המשתנה.
הורה שמשמש דוגמה חיה וחי בהתאם לדברים שאותם הוא מנחיל לילדיו.
הורה שיש לו היכולת להכיל ולהביע אהבה ללא תנאי או סיבה.
הורה שמביע אהבה במגע, בחיבוק, בנשיקה ובמילים.

בהצלחה

The post 26 הדיברות של ההורה האידיאלי appeared first on אריה קלטמן | אושר במשפחה.

ילדכם כבוגרים מחפשים תחליפים לצרכים שלא סיפקתם להם- והפעם על הצורך באהבה

אריה קלטמן — Tue, 27 Aug 2013 10:26:34 +0000

צרכים בסייסים רגשיים של ילד חייבים לבוא על סיפוקם כשהוא עדיין צעיר. זה חיוני לצמיחה ולקיום מאוזן. הצרכים הבסיסיים הם אהבה, הבנה, כבוד, הערכה וביטחון. הפעם, אתמקד בצורך בחום ובאהבה, הצורך הבסיסי ביותר.
אפשר להתייחס לחום ולאהבה כאל מזון המכיל ויטמינים. אם המזון הזה לא סופק או סופק באופן חלקי, הגוף, שבמקרה הזה הוא הנפש, נפגע והמחלה שנוצרת מכך היא תחושת מחסור וצמא לאהבה. בגיל בוגר, גם אם האדם מקבל שפע של אהבה זה לא מצליח לפצות על אותו חסך מוקדם.
הילד הפנימי ששוכן בתוך הילד הבוגר שלכם מגיב לחסך המוקדם על ידי מציאת סיפוקים חליפיים כדי להתאזן באופן זמני. למעשה, כולנו עושים זאת.
כשילד אומר, "אימא מעולם לא אהבה אותי ולא הפגינה חום" הוא ברוב המקרים לא מתכוון שאימא לא אהבה אותו באמת, אלא שלא הביעה את זה. לדוגמה, אימא שלי מעולם לא חיבקה אותי ולא אמרה שהיא אוהבת אותי, אבל ידעתי שהיא אוהבת אותי מכך שתמיד דאגה לי לאוכל ולבגדים. אבל זה לא מספיק. ילד צריך חיבוק, חום, ולשמוע שהוא אהוב. בעיקר, ילד זקוק לכך שהוריו יאהבו אותו ללא תנאי ושלא יראו בתוצאות ובהתנהגות תנאי לאהבה.

נבואה שמגשימה את עצמה: תחליפים לחוסר אהבה בילדות

אם אינני ראוי אארגן את חיי באופן שיוכיח זאת. אנשים שחוו חסך של אהבה בילדותם יגלו משיכה לבני זוג שלא אוהבים באופן בסיסי או לא מפגינים אהבה, כמו האימא, כי האמונה הפנימית של הילד היא "אינני ראוי לאהבה". יחסים עם אדם שאוהב אותם הם בניגוד לאופיים אז בני זוג שלא ממש אוהבים אותם או לא מפגינים אהבה מוכיחים להם שהם צודקים. התנהלות זו יכולה לבוא לידי ביטוי בכמה דרכים.

לא מתייחסים אליי משמע לא אוהבים אותי. בחברת אחרים הם מתנהגים כאילו אינם קיימים, נחבאים אל הכלים, אין להם מה לומר או מרוחקים. בעקבות כך הסביבה מתייחסת אליהם כאילו אינם קיימים, מה שמחזק ומוכיח להם שאינם ראויים לאהבה.
לא משנה כמה אוהבים אותי, אינני אהוב. יש להם צורך בבני זוג שאוהבים אותם אבל מכיוון שהם מאמינים שאינם ראויים לאהבה, לא משנה כמה אהבה ירעיפו עליהם בני הזוג זה לעולם לא יספיק כדי שהם יאמינו שהם אהובים.
כל פעולה או מילה מתפרשות אצלי כחוסר אהבה. יש להם צורך לבוא בטענות ולבקר. כל התנהגות של בני הזוג מפורשת כחוסר אהבה ותשומת לב. הם דורשים תשומת לב באובססיביות ואהבה עד כדי מחנק.
אין לי צורך באף אחד. הם מתחברים לאנשים קרים ומתנהלים בעצמאות מדומה כאילו אינם זקוקים לאיש. בשבילם, להיות בודד משמעו להיות מאושר כי אינם יכולים להכיל הבעה של חום ואהבה, או נכון יותר את הכאב שמתעורר מחום ואהבה. בשבילם, חום ואהבה מעוררים את הכאב מהחוסר שחוו בילדות ולכן חברתם של אנשים אחרים שווה כאב.

כל הדוגמאות הללו הן נורמטיביות ובאות לידי ביטוי בצורה בולטת או רכה, אבל הן קיימות בכולנו ברמה כזאת או אחרת.

אם כן, האדם הבוגר שלא קיבל אהבה בילדותו סובל כך או כך. קירבה של אחרים מזכירה כאב, אבל הבדידות היא בריחה שלא באמת מביאה אושר. לכולנו יש צורך בתשומת לב וברדיפה אחר חיזוקים שיוכיחו שאנחנו אהובים, וכולנו משתמשים בכל מיני טכניקות שסמויות מעינינו. אנחנו מפעילים לחץ על הסביבה כדי שיאהבו אותנו ומחפשים תשומת לב על ידי הצטיינות או מסכנות, ופעמים רבות הרדיפה הזאת מרחיקה מאיתנו את הקרובים אלינו.

הפתרון

דרך ההתמודדות היחידה היא עבודה פנימית חווייתית שמאפשרת להתחבר לכאב, להסכים להרגיש אותו ובאופן מודע להבין את סיפור הרקע. החוויה היא הכרחית לפתרון אמיתי.

ויש לי גם טיפ קטן

אהבו את ילדיכם. למה? ככה! בלי שום סיבה. אם יש לכם סיבה זאת לא אהבה כי אז, אתם אוהבים את הסיבה ולא את ילדיכם.

The post ילדכם כבוגרים מחפשים תחליפים לצרכים שלא סיפקתם להם- והפעם על הצורך באהבה appeared first on אריה קלטמן | אושר במשפחה.

האם ההורות גורמת אושר לבני אדם?

אריה קלטמן — Wed, 17 Jul 2013 02:47:53 +0000

האם ההורות הופכת בני אדם למאושרים?

לא מזמן קראתי שני מחקרים שעסקו בהורות ובאושר. הראשון, Think Having Children will Make You Happy? נערך על ידי חוקר בריטי בשם ד"ר נאטאווד פאודתהאווי (Nattavudh Powdthavee) מאוניברסיטת יורק שבחן האם ההורות הופכת בני אדם למאושרים. השני, Day Reconstruction Method, נכתב על ידי זוכה פרס הנובל פרופסור דניאל כהנמן (Daniel Kahneman) ושותפיו ובחן איזה חלק של שגרת היום הוא המהנה ביותר בחייהן של נשים.

המחקר של פרופ' כהנמן כלל 909 נשים עובדות שהתבקשו לנהל יומן ולתעד את פעילויות היומיום שלהן ולאחר מכן נבדקה שביעות רצונן מכל פעילות. מהמחקר עלה שהטיפול בילדים דורג כאת הפעילויות הפחות מהנות , אף על פי שבשיחות בעל פה רובן דיווחו שהילדים הם מקור האושר הגדול ביותר של חייהן. אפשר לתאר את הפער או במילה: הדחקה.

גם ד"ר פאודתהאווי גילה שילדים הם לאו דווקא שימחה. לדבריו, הדעה הרווחת שלפיה הורות מביאה איתה אושר היא איננה אלא אשליה או סוג של הדחקה. לדבריו של ד"ר פאודתהאווי, "מחקרים סוציולוגיים מצאו קשר כמעט אפסי בין הורות ואושר. יתרה מזאת, ממחקרים שנערכו באירופה ובארצות הברית עלה שהורים חווים שביעות רצון נמוכה בהרבה מזו של אנשים שלא הביאו ילדים לעולם". אז איך זה שהדעה הרווחת קובעת שילדים מביאים אושר? לטענת החוקר, "כדי לדמיין איך זה להיות אימא או אבא, אנשים מתמקדים בהיבטים הטובים של ההורות יותר מבאלה הרעים".

כמה מסך כל הרגעים שאתם מבלים פיזית עם ילדיכם, מדברים עליהם או חושבים עליהם הם רגעים מאושרים. כמובן שההרגשה תלויה בחוויה שיש לכם בכל הרגעים לאורך היום כתוצאה ממחשבות או אירועים בנוגע לילדיכם. מניסיוני, התשובה המעשית היא שההורות גורמת להרבה שעות קשות ומדאיגות ומעוררות לא מעט פחדים – כשהילדים מחוץ לבית בבית הספר, בצבא או בטיולים, או כשהם בבית ויש עימותים, מרידות, תסכולים, ציפיות לא ממומשות, ביקורת, שיפוטיות, סגירות, דחיה, נזקקות, הליכה על קצות האצבעות ומאבקים. זה לא אומר שאנחנו לא אוהבים אותם או שמחים שהבאנו אותם לעולם, אבל עלינו לשאול את עצמנו עד כמה האושר והשמחה נוכחים בכל רגע כהוויה בחיינו?

זה די מתסכל שאחד הפרויקטים הכי משמעותיים של חיינו גורם לנו לכל כך הרבה ימים ולילות של מתח. לפי ד"ר פאודתהאווי, "אם כן, עם כל הכבוד לפעם הראשונה שהתינוק ממלמל אבא או אמא, הטרחה הרבה שבהחלפת החיתולים ובפיקוח על שיעורי הבית מתקזז מהאושר שחווה ההורה המותש". ואני מוסיף שבמשך שנות חייהם, ובמיוחד כשהילדים מתחילים להתבגר, מתקיים מאבק שבו ההורים מנסים לגדל את הילדים בהתאם לרצונם ולא בהתאם לרצון ולאופי הייחודי והשונה של הילד לעומת ההורים. זהו מאבק על זהות והכרה במי שהילד הוא לעומת ההורה, על רצונותיו והביטוי העצמי שלו, על הערך העצמי שלו, על גבולות, זאת הליכה על ביצים וחרדה שמשהו רע יקרה להם אבל זה יותר מזה – זאת חרדה מכך שחבל הטבור יתנתק סופית והם יהיו עצמאים ואדונים לגורלם. שאנחנו לא נבוא לידי ביטוי דרכם והם לא יתחשבו בדעתנו, ירצו להיות בשבט אחר, ירצו לשנות את שמם, או לעשות דברים אחרת. שנישאר לבד. לכן, כדאי לזכור את המסקנה של ד"ר פאודתהאווי: "האושר הוא לא להשיג את מה שאתם רוצים, אלא לאהוב את הילד שלכם כפי שהוא".

נקיטת פעולה תתחיל לשנות את הסיבה שבגללה אתם קוראים שורות אלו. רק אם תעשו מעשה אוכל לעזור ולתת בידיכם פתרונות.

The post האם ההורות גורמת אושר לבני אדם? appeared first on אריה קלטמן | אושר במשפחה.

הילדים שלחו לנו כתב אישום

אריה קלטמן — Mon, 10 Jun 2013 21:25:59 +0000

מכתב שכתבו לי בנותיי כחלק מהתהליך שעברנו כולנו יחד.

אימא ואבא שלום,
אנחנו, הבנות הבוגרות שלכם, שולחות לכם בזאת כתב אישום כי אנחנו אוהבות אתכם ומאמינות שתבינו.
אתם ההורים מוזרים מאוד. כמעט לכל דבר שאתם מייצרים על פני כדור הארץ יש לכם בעל מקצוע שעבר הכשרה מתאימה, למד וקיבל הסמכה לעסוק במקצועו. נוסף על כך, רבים מכם גם משתתפים בקורסים להעשרה או לומדים לתואר שני ושלישי, ומפתחים את הידע המקצועי שלכם כי בעלי מקצוע צריכים להתעדכן.
אבל כדי לייצר אותנו, הילדים שלכם, המוצר הכי משמעותי שנקרא, אינכם נדרשים לעבור הסמכה. כדי להפוך להורים אין צורך בלימודים או בהכשרה, אינכם חייבים לעבור מבחנים או לתרגל כדי לייצר, כלומר להוליד, את הילדים שלכם. מה גם שבהמשך הדרך אינכם נדרשים להתעדכן בידע הנדרש לחינוכנו ולהתמודדות עם הצרכים המשתנים שלנו. במקום כל זה, השתמשתם בשיטת הניסוי והטעייה כדי לגדל אותנו.
אמנם הסברתם לנו שאת כל השגיאות המשמעותיות עשיתם עם אחותנו הבכורה, אבל גם איתנו, הצעירות יותר, לא תמיד גילתם הבנה. למרות הכול, אין ספק שמוטב מאוחר מאשר מעולם לא. אבא, נדרשו לך כמה שנים של לימוד עצמי כדי לתקן את מערכת היחסים עם אחותנו הבכורה ותוך כדי כך גם עם כל אחת מאיתנו.
את היצירה הכי משמעותית בעולם, הילדים, אתם והורים שכמותכם בוחרים לברוא בשיטת ניסוי וטעייה שמשפיעה על עתידנו כהורים ובנות או בני זוג, היכולת שלנו להשפיע על העולם והסביבה, על איכות החיים שלנו, מלחמות ושלום, שוויון, חלוקת משאבים, שפע או רעב. ואתם עוד רואים בעצמכם אנשים אחראיים.
יותר מזה, כל תוצר מקצועי שאתם מייצרים עובר אצלכם בקרת איכות בתהליך הייצור וכבעלי מקצוע, אתם נותנים עליו אחריות. רק כבעלי מקצוע ההורות אין לכם מנגנון ייצור מבוסס ידע. אתם לא מיישמים שום תהליך של בקרת איכות, בטח שלא בשנים הראשונות והמשמעותיות ביותר שלנו למרות שבפסיכולוגיה ידוע שבשלוש עד חמש השנים הראשונות לחיינו נקבעים הדפוסים שילכו איתנו הלאה לבגרות. אין כל היגיון בהתנהלות שלכם, כאילו יד שמאל לא יודעת מה עושה יד ימין. עולם כמנהגו נוהג, דור בא ודור הולך ולצערנו הרב, גם אנחנו הפכנו לאימהות של ניסוי וטעייה.
אתם ודאי אומרים לעצמכם שהגזמנו, שיש הורים שקוראים ספרי הורות, אימהות שמשתתפות בקורסי הכנה ללידה (ומה עם האבות?) וכיוצא באלה אבל כל זה אקראי מדי, מעט מדי ותלוי במצב הכלכלי וברצון החופשי. אין תרבות הורית, אין מסר חברתי, אין חוק הורות כמקובל בקרב בעלי מקצוע. בבתי הספר אתם מתמקדים בעיקר בבחינות ובתוצאותיהן ואין פנאי לערכים, לתקשורת ובטח שלא ללימודי זוגיות או הורות.
לא נעים לנו לומר לכם את כל זה אבל באהבה רבה אנחנו מבקשות מכם להסתכל במראה. גם היום אתם ממשיכים לנהוג בחוסר אחריות כלפינו, היצירה הכי משמעותית שלכם על פני האדמה. לכאורה אתם דואגים לנו מאוד אבל אם זאת האמת, למה אתם ממשיכים להתנהל באותה הדרך גם היום? אתם מקדישים מזמנכם לשיעורי פילטיס, למפגשי דיאטה או לכל תחביב אחר שלכם, אבל אינכם מוכנים להקדיש ערב אחד בשבוע כדי ללמוד איך לחדש את היחסים איתנו, איך להפסיק ללכת על ביצים סביבנו, איך להעניק חום, ליצור קירבה, לבנות תקשורת, לבטא רגשות, לשתף בקשיים, להיות כנים, להיות אמיצים ולהסכים להיות במבוכה. אנחנו מבטיחות שלא נגיב בציניות, לא נגיד לכם להפסיק לחפור ולא נפנה את הגב כי גם אנחנו רוצות להשתפר.
אנחנו מאשימות אבל אוהבות אתכם. אנחנו אופטימיות ומלאות תקווה שאפשר לחולל שינוי, כי אחרת מה הטעם להביא אותנו לעולם?
הורינו היקרים, כבנותיכם הבוגרות אנו אומרות שלעולם לא מאוחר ללמוד איך להשתנות. לטובת הילדים שלנו, שהם הנכדים שלכם, ולטובתנו בואו נלמד איך בונים תקשורת טובה יותר ואיך מייצרים שינוי בשיח בבית שיביא לקירבה, לאינטימיות, לחום ולאהבה. גבולות יעזרו לנו ואנו מבטיחות לתקן, לשפר ולשדרג.
אל תוותרו עלינו גם אם לעיתים נדמה שאנחנו כל כך עסוקות עד שאין לנו זמן וכוח אליכם.

באהבה,
בנותיכם

The post הילדים שלחו לנו כתב אישום appeared first on אריה קלטמן | אושר במשפחה.

האם אתם באמת אוהבים את ילדיכם?

אריה קלטמן — Thu, 24 Jan 2013 12:52:35 +0000

אושו מדבר על הורים וילדים, על גידול ילדים ועל אהבה ללא תנאים. מדבר במאמר על יחסי אימא-בן אבל המאמר מתאים גם לאבות וגם לאימהות.

עצם הלידה של ילד לא הופכת אישה לאימא. למעשה, אם תשאלו את הפסיכולוגים הם יגידו שהבעיה היחידה שצריכה להיפתר היא האימא. הפתולוגיה היחידה שמיליוני אנשים סובלים ממנה היא אימא ואת זה הם אומרים אחרי 50-60 שנים של אנליזה ואינספור אנשים.

היא, האימא שלך, תמיד עקבה אחרייך וכל הזמן העירה לך. היא כל הזמן אמרה לך מה לעשות וכמובן רצתה רק בטובתך. היא שיתקה אותך, הרסה הרבה תכונות טובות, הפכה אותך למזויף כשקבעה מהו הדבר הנכון לעשות, לך נותר רק למלא הוראות והיית כל כך חסר אונים; ההישרדות שלך הייתה תלויה באימא שלך, אז היית חייב להקשיב לה. היא התנתה אותך. (אריה: הכוונה שהילד חייו מותנים בדברים שהוא נעשה תלוי בהם ללא ידיעתו כמובן, לפי מה שהוריו הכניסו לראשו. למשל שאושר והצלחה תלויים בלימודים ותעודת בגרות. להורים יש רשימת נכון ולא נכון, בסדר ולא בסדר על פי ילדותם, סביבת מגוריהם, התרבות בה חיו)

בודהה אמר, "להיות אֶם זה מתוק". הוא ודאי התכוון למשהו אחר. לא יכול להיות שהוא מתכוון לאימא היהודייה! הוא מתכוון שהלידה לא הופכת אישה לאימא כי האימהיות דורשת הרבה יותר. היא דורשת מהאימהות להתעלות אל מעבר לחייתיות(*) אין לזה שום קשר לביולוגיה. זאת אהבה, אהבה טהורה ללא התניות. רק כשאימא שיכולה לאהוב ללא התניות, שהן ה שאין קשר בין התנהגות של הילד לגמול האהבה שלה אליו, אז יכול הילד ללמוד את ההנאה שבאהבה ללא תנאי.

להיות אימהית משמעה להיות מסוגלת לאהוב ללא תנאים, לאהוב את האדם רק לשם ההנאה הצרופה שנחווית מהאהבה, לעזור לאדם לגדול רק לשם ההנאה הצרופה שחווים כשרואים מישהו גדל.

תנו לילדיכם את אהבתכם אבל אל תיתנו להם את האידיאולוגיות שלכם. אל תהפכו אותם לקתולים, לקומוניסטים או לקפיטליסטים, לחילוניים או לדתיים, כי ככה אתם מרעילים אותם. אל תהפכו אותם להינדים, ג'יינים או בודהיסטים כי זה מאוד הרסני. תנו את אהבתכם, תנו את אהבתכם המזינה
ותנו להם מספיק כוח כדי שיוכלו לחקור מי הם ומהי בכלל כל המציאות הזאת. תנו להם תמיכה כדי שיוכלו לצעוד אל תוך החיים עם רוח הרפתקנית. כך תעזרו להם. כך תחנכו אותם. חינוך אמיתי הוא עזרה לאדם להיות עצמו וזה אפשרי רק כשאנחנו אוהבים אדם אחר למענו ולא למען שום מניע אחר. אם ישנו מניע, האהבה שלכם מזוהמת. אז אתה לא אבא אמיתי ולא אימא אמיתית.

הרעיון שילדים הם הרכוש שלכם הוא טעות. הילדים נולדים דרככם אבל לא שייכים לכם. לכם יש עבר, להם יש רק עתיד. הם לא הולכים לחיות על פי דרככם. הם צריכים לחיות בהתאם לעצמם – בחופש, באחריות, בסכנה, באתגר. זו הדרך שבה הילדים מתחזקים.

לאורך כל ההיסטוריה הורים נשאו עימם את הרעיון שהילדים שייכים להם ושעליהם להיות העתק שלהם. אבל העתק הוא לא דבר יפה והיקום לא מאמין בהעתקים, הוא מעדיף מקוריות. ברגע שתבינו שהילדים שלך אינם שייכים לכם אלא ליקום תתמלאו בהכרת תודה על כך שנבחרתם לשמש כמצע לכמה ילדים יפים.

רק אל תפריעו לגדילה ולפוטנציאל שלהם. אל תכפו את עצמכם עליהם כי הם לא יחיו באותו עידן ולכן לא יתמודדו עם אותן הבעיות שאתם התמודדתם איתן. הם יהיו חלק מעולם אחר. אל תכינו אותם לעולם הזה, לחברה הזאת, לזמן הזה בגלל שאז תיצרו בעיות בשבילם. הם ימצאו את עצמם לא מתאימים ולא מוכנים. עליכם אתם צריכים לעזור להם לגדול הלאה מכם, לעזור להם שלא לחקות אתכם. זוהי החובה האמיתית של ההורים, לעזור לילדים לא ליפול אל תוך חיקוי. ילדים הם חקיינים ואת מי הם יחקו באופן טבעי? את ההורים שהם האנשים הקרובים ביותר. במשך ההיסטוריה הורים נהנו מאוד מכך שילדיהם היו בדיוק כמוהם. אבל היה עליהם להתבייש בכך כי ככה התבזבזו להן תקופות חיים, אין צורך בבן כי האב היה מספיק. בגלל התפיסה המוטעית הזאת של גאווה יצרנו חברה של חקיינים.

מה יתנו אם או אב לילדיהם במתנה?

רק מודעות. עזרו לילדים להיות מודעים יותר. תנו להם חופש ואמרו להם, "היו ערניים ונועו עם חופש. אפילו אם עליכם לטעות, אל תפחדו כי דרך הטעויות אנחנו הופכים ערניים יותר. הטעות היא אנושית".
מה שקורה למי שטועה ומודע לטעות שלו הוא רק דבר אחד: הוא יכול להימנע מלחזור על אותה הטעות שוב ושוב. לכן, אמרו לילדים שברגע שהם שוגים הם צוברים ניסיון, הופכים ערים לטעות וכך מעלימים אותה מחייהם. זה יעזור להם להתקדם ללא פחד.

אל תיפגעו כשילד אומר "לא". אל תהפכו לדיקטטורים כי אהבה היא לא דיקטטורה ואם לא תהיו דיקטטורים הטוב ורע ייעלמו. אז תאהבו את שניהם, גם הטוב וגם הרע, והאהבה שלכם תזרום ללא התניות. אם אתם אוהבים באמת לא תחלק את ילדיכם לטוב ולרע מפני שחלוקה יוצרת סבל. עזרו לילדים להישאר שלמים כי שלמות היא קדושה, השלם פותח את הדלת לשיאים של חוויה.

איך אתה תוכלו יכול לעזור לילד להישאר שלם?

דבר אחד: הישארו ערניים כדי שלא תיצרו בילד חלוקות באופן לא מודע. אל תגנו דבר. אם אתם מרגישים שמשהו מזיק לילד אמרו לו שזה מזיק אבל אל תאמרו שזה רע, בגלל כשתאמרו מזיק תציינו עובדה, אם תאמרו שזה רע תיצרו חלוקה. אמרו מה מזיק, אמרו מה מועיל אבל אל תאמרו טוב ורע.

מתי דאגה לאחר הופכת להפרעה?

ברגע שאידיאולוגיה נכנסת לתמונה הדאגה הופכת להפרעה, אהבה נעשית חמוצה ועל גבול השנאה, וההגנה שלכם הופכת לכלא. אם את אימא תדאגי לילד. הוא צריך אותך, הוא לא יכול לשרוד בלעדייך, את הכרחית! הוא צריך אוכל, אהבה, דאגה, אבל הוא לא צריך את האידיאולוגיה שלכם, הוא לא צריך את הכתבים שלכם, הוא לא צריך את האמונות שלכם, הוא לא צריך את האידיליות שלכם על איך הוא אמור להיות. הימנעו מאידיאולוגיות, מאידיאלים, ממטרות, מסופים, ואז הדאגה תהיה נהדרת, אז הדאגה תהיה תמימה. אחרת הדאגה היא ערמומית. כשאין אידיאולוגיה בדאגה שלכם אתם לא מנסים להפוך את הילד שלכם לנוצרי, ליהודי, למוסלמי, לקומוניסט או לפשיסט, אתם לא רוצים שהילד שלכם ייהפך לאיש עסקים, לרופא או למהנדס. אין לכם שום רעיונות לגבי הילד.

אמרו, "אני אוהבת אותך וכשתגדל תבחר ותהיה מה שתרצה להיות. אני איתך, ולא משנה מי תהיה. תמיד תהיה מקובל וברוך. אוהב אותך לא רק אם תהיה נשיא המדינה ולא אתבייש בך אם תהיה נגר. אוהב אותך לא רק כשתזכה במדליית זהב ולא אתבייש בך אם תיכשל. אוהב אותך לא רק אם תהיה טוב ומוסרי ולא אתכחש לך אם תנהג אחרת".

שאלו את הפסיכיאטרים והפסיכואנליטיקאים והם יספרו לכם שכל המקרים שמגיעים אליהם הם של הורים שדאגו יותר מדי. אבל הדאגה שלהם הייתה עסקית. זה היה קר, זה היה מחושב. הם רצו שהילדים יגשימו את השאיפות שלהם כאשר אהבה צריכה להיות מתנת חינם כי ברגע שיש עליה תג מחיר, זאת כבר לא אהבה.

(*)במילון, המילה חייתיות היא דבר שמקורו בחיה – חזק, בעל עצמה, תוקפני, פראי, גס, בהמי, ברוטלי, וולגרי. חַיָּה הוא גם שם של אישה וחַיָתִי הוא כינוי חיבה לאישה.

The post האם אתם באמת אוהבים את ילדיכם? appeared first on אריה קלטמן | אושר במשפחה.